"מה החלום שלי? שתיאטרון כפר סבא לבעלי מוגבלויות ולגמלאים יתחיל להציג בכל רחבי הארץ. יש כאן חבר'ה מדהימים, גם על כיסאות גלגלים, שעושים תיאטרון איכותי שלא נופל מהרבה תיאטרונים מקצועיים".
קראו גם >>>>
יוני עופר, במאי ומחזאי, הגיע מלונדון כדי להקים בהתנדבות תיאטרון חדש בכפר סבא ("תיאטרון הכס") בו משתתפים כ-18 גמלאים תושבי העיר, כולם שחקני נשמה, שנבחרו לאחר אודישנים מפרכים ובקפדנות בריטית של התיאטרון המלכותי, וכבר עובדים על ההצגה הראשונה שתביא לראשונה בארץ תיאטרון עירוני, המורכב כולו מגמלאים ובעלי מוגבלויות לרפרטואר התרבותי של ישראל.
"אור בעיניים"
בימי שני בכל שבוע מתאגדים להם 18 אזרחים ותיקים בבית הסטודנט בעיר, מתניידים בכיסאות גלגלים, ומגיעים, אחד אחרי השניה, להשתתף בחזרות של תיאטרון ייחודי שטרם נראה כמותו בישראל ושהוקם על טהרת ההתנדבות (ראו מסגרת) ועושה את צעדיו הראשונים. מי שהקים את התיאטרון הוא יוני עופר (67) במאי ומחזאי, בעל שם, שלמד משחק ותיאטרון בלונדון, נכה על כיסא גלגלים, עם חוש הומור עצמי קורע, שליקט בפינצטה את השחקנים המרכיבים את התיאטרון הייחודי הזה: "בסופו של יום חזרות", הוא אומר, "לראות את החבר'ה האלו כמה הם מאושרים וכמה זה עושה להם טוב, שווה כל מאמץ, זה נותן לך אור בעיניים. מה גם שמדובר באמת בשחקנים המרכיבים תיאטרון איכותי, לא מדובר פה בחוג למשחק, אלא בדרגה הכי מקצועית וגבוהה שיכולה להיות".
כדי להבין כיצד קבוצה של גמלאים הופכת לשחקני תיאטרון מקצועי, צריך להכיר קודם את האיש שהכשיר אותם לכך. עופר (נשוי ואב לשלוש בנות) נולד וגדל ביפו. בגיל חודש וחצי הוא לקה במחלת הפוליו, שהותירה אותו צולע לצמיתות ("למעשה הפכתי לנכה רשמית על כסא גלגלים לפני כעשור"). עופר התייתם מאביו בגיל צעיר, כאשר זה נפטר מדום לב פתאומי ("הוא מת לי בידיים, בגיל 45, בשבת בבוקר, הייתי אז בגיל 15") . לאחר מות אביו, עופר לא מצא את מקומו בבית, בו שלטה אם שמרנית, ויצא לחפש את דרכו בעולם. הוא פגש באמרגן, הפך למזכירו והתוודע אל עולם שלא הכיר, עולם התרבות של ישראל בתחילת שנות ה-70.
למרות נכותו התעקש עופר לשרת בצה"ל, ובזכות הקשרים שרכש בעבודתו במשרד האמרגנות, התקבל ליחידת הווי ובידור, שבה שירת כעשרה חודשים, תקופה שכללה גם את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהשתחרר עשה תואר ראשון בתיאטרון והיסטוריה כללית באוניברסיטה, ואף למד קולנוע ומשחק במשך שנה ב"דרמה-סנטר" באנגליה. לאחר שחזר ארצה, עשה תואר שני בתקשורת והתחיל לעבוד במה שהוא מגדיר "כל מה שהיה".
עופר, נשוי בשנית ואב לשלוש בנות, כתב וביים מסכתות לבתי הספר ולימי חג לגופים שונים - קיבוצים, בתי אבות ואף בתי סוהר, עבד כקופירייטר בלשכת הפרסום הממשלתית ועוד. הוא גם שלח את ידו בתיאטרון הפרינג' וכתב כמה הצגות שהועלו בצוותא ובבית ציוני אמריקה ("מוזה", "פיל לבן מנומר"). בתחילת שנות ה-90, כאשר החלה העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, הוא הנחה סדנאות במסגרת צה"ל עבור חיילים עולים, שנועדו לעזור להם להשתלב בחברה הישראלית. בפרק הזמן הזה הוא הוציא לאור שלושה ספרי פרוזה - "בממלכת הכמעט" (בהוצאה עצמית) ו"תחתיות הכלב" (בהוצאת "אוגנדה"). ו"נקדימון" שבו לראשונה הוא חשף חלק מתולדות חייו הלא פשוטים.
הכאבים שמלווים אותו מאז שחלה כילד במחלת הפוליו התגברו מאוד, והוא מתקשה לתפקד, כיום הוא מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי. בזמנו הפנוי הוא עוזר לנכים לממש את זכויותיהם מול רשויות המדינה. במשך עשר השנים האחרונות סייע למעל ל-1,700 נכים בכפר סבא והסביבה, אבל מגיעים אליו לקבלת עזרה גם בעלי מוגבלויות מכל רחבי הארץ.
"נכה מקצועי"
התנדבות זו היא שהביאה אותו להסכים להצעה של חברתו ברטה ריינמן, נכה אף היא, להקים תיאטרון לגמלאים ובעלי מוגבלויות.
"כל חיי חלמתי להיות שחקנית", אומרת ריינמן, שחקנית בתיאטרון, "אבל נסיבות החיים הביאו אותי למקומות אחרים לגמרי". ריינמן בת ה-74 המתניידת גם היא בכיסא גלגלים, מוכרת לרבים בעיקר בתחום עיסוקה הקודם כבעלת רשת "ברטה ריינמן לקוסמטיקה" אותה סגרה לאחר שתקפה אותה מחלה אוטואימונית שגרמה לה לנכות: "אפשר לומר שהיה לה משעמם עם כל הזמן הפנוי שנוצר", צוחק עופר, "את ברטה הכרתי שנים, כנכה מקצועי, והיא שאלה אותי למה אנחנו לא מקימים סוג של קבוצה שתשחק. הסברתי לה שאני לא מתכוון לסיים את חיי בתור מורה לחוג משחק לאנשים המצויים בשלכת חייהם, תכל'ס זה המצב בלי לעגל פינות. אבל היא הפצירה, ואז חשבנו אולי על תיאטרון, והסכמתי ללכת על זה אפילו בהתנדבות, אבל רצינו שזה יהיה תחת ממסד מסויים ולא פרטי, או עמותה כזה".
"כשהבנתי שעופר, שהוא ממש אוטוריטה בתחום הזה בישראל, מוכן לקחת את המושכות ועוד בהתנדבות, מייד פניתי לאחראי על הגמלאים בכפר סבא, ממה שיינפיין, שפשוט עושה בשביל כל האזרחים הוותיקים כל כך הרבה, שאמר לי שזה רעיון מצוין, אבל הסביר לי שמדובר בעלות מטורפת, להביא במאי מקצועי, ולא מדובר בעוד חוג. אמרתי לו, 'ואם אני מביאה לך במאי ומחזאי בינלאומי בהתנדבות, מה תגיד?' טוב, ברור מה הייתה התשובה, ומאותו רגע, הכל זרם במהירות".
"כישרונות ענקיים"
"החלטנו על אודישנים, הגיעו עשרות, הצלחנו לנפות הרבה, הבנתי שאני צריך קצת לכופף את המקצועיות והקפדנות שלי, ולשלב גם קהילתיות, ולכן הסכמנו לקבל כ-18 שחקנים, שזה באמת הרבה לתיאטרון, בטח בחיתוליו", מספר עופר. "חוץ מזה מדובר באנשים גמלאים, ומישהו אמר לי פעם שבתיאטרון כמו זה צריך לקחת לכל שחקן עוד מחליף, לך תדע מי יישאר חי לחזרות הבאות (הוא צוחק). אבל באמת, נדהמתי לגלות כשרונות בימתיים אדירים של אנשים שממש פרצו מול העיניים שלי, תהליכים של אימפרוביזיציות שלא מביישים גדולי שחקנים, אלו אנשים שכל חייהם חלמו להיות שחקנים, היה להם 'את זה', ופשוט נסיבות חייהם הביאו אותם לקריירות אחרות".
אורלי טל (69) הייתה גננת במשך 41 שנה בכפר סבא, היא אחת הכוכבות של התיאטרון.
גם היא, כמו רוב השחקנים, שחקנית בנשמתה שנאלצה לוותר על החלומות שלה. עם פרישתה לגמלאות היא החליטה לפתח את התחום והפכה לליצנית רפואית בעשר השנים האחרונות. "על התיאטרון שמעתי מחברות והחלטתי שסוף סוף אוכל ללמוד מה שרציתי. הגעתי וגיליתי עולם שלם".
מצחיק ועצוב
עופר מביט בשחקנים, יצירי כפיו להתפאר, ונהנה מכל רגע: "כרגע אנחנו עובדים על הצגה שכתבתי, זה נקרא 'שני בניינים' ומדובר בה על שני בניינים אחד של צעירים הייטקיסטים כאלו, ואחד שיש בו רק גמלאים, וכל המחזה הקומי/סאטירי הזה, מתאר את האינטרקציה בין השכנים. וזה לפעמים קורע מצחוק, ולפעמים יש בזה עצב ובעצם זה כל הספקטרום שמסביר את פער הגילאים, הדור החדש והדור הישן".
ואיך מסתדרים בעלי המוגבלויות בתיאטרון?
"אין שום הבדל בין שחקן רגיל לבין שחקן על גלגלים, הם יכולים לגלם כל דמות, והם עושים את זה. בעיית ההתניידות, כל עוד הבמה נגישה, היא לא בעייתית כלל במהלך ההצגה. נכון, אני לא אלהק מישהו על כסא גלגלים לתאר את חייו של קרל לואיס, אבל בהפקות המקוריות שלנו, לכולם יש מקום. גם זונה וגם אישה חרדית יכולה לשחק על כסא גלגלים, רק אומר".
ומה הלאה?
"החלום הוא כמובן לעשות שתי הפקות מקוריות בשנה של התיאטרון ולהציג אותם בתיאטרונים, מתנ"סים ועוד ברחבי הארץ. ושיהיה לנו בית קבוע בכפר סבא, הבטיחו לנו משהו, מקוה שזה יסתייע".
איך קוראים לתיאטרון?
"חשבתי על 'תיאטרון סוף הדרך' אחר כך החלטנו לקרוא לו תיאטרון הכס, ראשי תיבות כפר סבא".
לתושבים המעוניינים לעבור אודישנים כדי להצטרף לתיאטרון:
יוני עופר - 050-5307017 או למייל: [email protected]
_____
אהבה ללא גבול
"כמו כל רעיון אדיר, גם הרעיון להקמת התיאטרון לגמלאים ובעלי מוגבלויות הגיע מהשטח", אומר אברהם (ממה שיינפיין) יו"ר מינהלת הגמלאים בכפר סבא שלמעשה בלעדי הסיוע שלו התיאטרון לא היה יוצא לדרך, "כשהבנתי מברטה ריינמן, אחת השחקניות, שיש אנשים נהדרים שמוכנים להתנדב ולהעניק מזמנם ומרצם, ומכשרונם האדיר, כמו הבמאי יוני עופר, לא הייתה סיבה שלא נוציא את הרעיון לפועל.
"חשבתי שתיאטרון כזה לא יוכל לשרוד באופן עצמאי וחייבת שתהיה לו מעטפת עירונית, כי למרות המקצועיות שיש בו, הרי שכולו בהתנדבות וזו מעלה חברתית מהמדרגה הראשונה. אם מנהלת הגמלאים בעיר שאני עומד בראשה לא תסייע למיזמים כאלו לצאת לפועל, ולא תטפח אותם, אז למי היא כן תסייע? אני מוכרח לציין בהקשר הזה כי ברגע שגלגלתי את הרעיון בפני הגורמים העירוניים, ובראשם ראש העירייה רפי סער, מנהלת אגף קהילה מירב הלפמן, אורית בראון מנהלת המינהלת ועוד, הם ממש התלהבו מהרעיון ונתנו כלים מיידים למימושו. כשיש אהבה למשהו שאתה רוצה לעשות, ויש אפשרות להוציא אותו לפועל, אז אין לזה גבולות".
