במשך שנים ארוכות ניסתה אוריאן גנות להיכנס להריון וחודשיים לפני הלידה המיוחלת קרסו מערכות גופה. זהו סיפורה של אם, שבמשך חודשיים הייתה מורדמת ומונשמת ולא ידעה שבחדר הסמוך צמחו חיים אותם הביאה כשהיא בעצם לא נוכחת.
קראו גם >>>>
אוריאן ואייל גנות מהוד השרון הם זוג הורים שעברו טיפולי הפריה, חוו הפלה וכשסוף סוף ההריון המיוחל קרה, הם לא האמינו שהוא יסתיים בחדר טיפול נמרץ, צינורות הנשמה, מערכות מצפצפות, הרבה תפילות, ותקווה אחת בלב שבסופם של שבועות ארוכים ומלאי חששות תזכה אוריאן להתאחד עם בתה הקטנה שאותה ילדה ולא הכירה.
אוריאן (33) הכירה את אייל לפני כ-12 שנה. "הייתה כימיה כבר בהתחלה", נזכרים השניים השבוע, "והחלטנו שאנחנו הולכים להקים בית יחד, שילדים יתרוצצו בו". הם עברו להתגורר יחד בהוד השרון ולפני כשמונה שנים נישאו: "רצינו להיכנס להריון כבר בהתחלה, אבל זה לא היה פשוט. התחלנו בתהליכים שארכו מספר שנים שבסופם נכללו גם טיפולי הפריה".
באחד מהטיפולים הללו נקלטה אוריאן, אך לדאבונה בתום שלושה חודשים חוותה הפלה: "הייתה אכזבה מאוד גדולה, לאייל כמובן, אבל גם לי. רצינו כבר להיות הורים, רציתי מאוד להיות אמא, והחששות התחילו להתגבר, אולי לא נוכל להביא ילדים לעולם", החששות האלו הסתיימו די מהר עם התבשרותה של אוריאן, בדיוק לפני שנה, כי היא בהיריון שוב: "בהתחלה די חששתי אפילו לדבר כדי שלא יקרה משהו, ההפלה ההיא די השאירה בי רושם שלילי, ורציתי לשמור על העובר שמתפתח לי בבטן", כשהיא נשמרת בהריונה השני מכל משמר, בשבוע ה-28 להריונה, הגיע הסיוט שכמעט ואיים לגדוע את החלומות.
פתאום קורונה
"זה היה בחודש פברואר", נזכרת אוריאן, "זו תקופה חורפית שבאופן מסורתי בכל שנה אני חווה בה התקף שיעול שנמשך כחודש. אלא שהשיעול הזה המשיך והיה די 'אחר', יותר מסיבי, יותר כואב, הבנתי שמשהו לא בסדר, היה לי כאבי שרירים, הרגשתי ממש 'על הפנים', החלטנו לבצע בדיקה ביתית לקורונה והיא יצאה שלילית, אז החלטנו לבצע בדיקת p.c.r שם יצאתי חיובית. התסמינים של הקורונה החריפו הרגשתי שאני לא מסוגת לנשום, פשוט לא יכולתי, בגלל שהייתי בהריון החלטנו שאנחנו נוסעים לבית החולים מאיר. בדקו אותי ובאותו שלב העדיפו מסיבות בריאותיות שלי ושל העובר לשחרר אותי הביתה.
"במהלך כל אותו סוף השבוע המצב שלי החמיר מאוד. עשינו אינהלציות, מי מלח, כלום לא עזר. צריך לזכור שבגלל שהייתי בהריון לא יכולתי לקחת שום כדור ושום תרופה. בינתיים גם אייל יצא חיובי לקורונה, ובליל שבת כשהוא ראה אותי פותחת את החלון רק שטיפת אוויר תיכנס לגופי, הוא אמר שזה כבר לא יכול להיות והחליט שאנחנו נוסעים למיון. בבית החולים ראו שהמדדים קצת בעייתים והחליטו לאשפז אותי במחלקת הקורונה ולא ביולדות. אני מאוד חששתי, פחדתי שאני אדבק במשהו והתינוקת תיפגע. רציתי להשתחרר הביתה, בחניה אייל שכנע אותי, אמר לי: 'תחשבי גם על מה שיש לך בבטן. החלטנו לחזור למיון, הסבירו לנו בבית החולים שהחלטנו נכון והרגיעו אותי שיתנו לי חדר מבודד.
"ביום ראשון התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, אפילו דיברתי בטלפון איזה חצי שעה מבלי להשתעל כל דקה, שמו לי מסכת הנשמה כזו, מעין משקפיים כאלו, וזה היה די סביר, דיברתי ואפילו צחקתי. ביקשתי מאייל שילך הביתה ויחזור למחרת. אייל נסע עם שיר קטן בלב, וחשב שהסיפור הזה מאחורינו. למען האמת, מאותם רגעים אני כבר לא זוכרת כלום, כל התיאורים כרגע הם מה שסיפרו לי בני המשפחה והצוות הרפואי אחרי כמה חודשים טובים. לא הייתי בעולם המציאות, אלא בעולם אחר".
הידרדרות מהירה
את מה שקרה בלילה שבין ראשון לשני מכירים בבתי החולים מאז מגיפת הקורונה. זה שלב ההידרדרות המהיר, לעיתים תוך דקות, שרבים מאות מבין אלפי קורבנות המגיפה לא זכו לשרוד. מצבה של אוריאן הדרדר במהירות, אנשי הצוות הרפואי מכל מחלקות בית החולים הוזעקו לחדר טיפול נמרץ אליו אוריאן הועברה בבהילות. המשימה הייתה להציל את אוריאן וגם את התינוקת, אלא שלא יכלו לטפל באוריאן בצורה מיטבית כל עוד היא בהריון. ההחלטה של מנהל היחידה לטיפול נמרץ ד"ר ניסים יפרח הייתה ליילד אותה קודם, למרות השבוע המוקדם, לטפל בתינוקת ואז להתחיל ולנסות לייצב את מצבה של אוריאן.
"התקשרו אליי מבית החולים מוקדם בבוקר", משחזר אייל, "הייתי בנסיעה, ביקשו שאסע לאט ואגיע לבית החולים לטיפול נמרץ. הגעתי לשם, לא יכולתי להכנס לחדר, את המחזה שראיתי מבעד לחלון הזכוכית אני לא אשכח. עשרות רופאים נמצאים בשני חדרים במקביל, אחד מטפל בתינוקת, וכ־40 רופאים שנכנסים ויוצאים מטפלים באוריאן. זה היה מחזה נורא ואיום, ראיתי איך שני הדברים היקרים לי בעולם נמצאים בין חיים למוות ואני חסר אונים".
עופרי נולדה במשקל 1.330 גרם, העוברה לפגיה ומשם לאינקובטור, במצב יציב ותקין. לעומתה מצבה של אוריאן היה רע: "אלו היו ימים מתוחים מאוד", אומרים בני הזוג, "המשפחות נקרעו". הוחלט שאייל יהיה עם התינוקת בפגיה, כי היא צריכה מגע הורי, ואילו בני משפחתה של אוריאן, ובעיקר אחיה ("האדם שאני הכי מחוברת אליו בעולם") יהיו עם אוריאן. במשך כחודשיים, הייתה אוריאן מורדמת ומונשמת כשהיא כלל לא מודעת שבחדר שבאותה קומה, במרחק מספר צעדים, גודלת לה בבטחה התינוקת שלה. מצבה של אוריאן החל להתייצב, והחליטו להעיר אותה ולבשר לה שהיא אמא.
פתאום אושר
"בדיעבד סיפרו לי שניסו להעיר אותי בהתחלה, אני הייתי מטושטשת, ואז סיפרו לי שהתחלתי לבכות וככל הנראה מההתרגשות המוניטורים השתוללו, אז החליטו להרדים אותי שוב. בפעם השניה שהעירו אותי, אני זוכרת מערכת צפצופים, מחנק בגרון, כי הייתי מחוברת למכונת הנשמה, ידיים קשורות, זה כנראה היה בלילה, הייתי בטיפול נמרץ שאתה לא יודע שם אם זה יום או לילה, חורף או קיץ. הבנתי שאני בבית חולים ככל הנראה, ופתאום אני קולטת שאני ללא בטן, רזה וכחושה, שאלתי 'מה קרה לבטן?' ואז הודיעו לי שיש לי בת מקסימה שמחכה לי. אני זוכרת את רגעי האושר האלו, אושר שמהול בעצב שאני לא יכולה לראות אותה ולא לחוש וללטף אותה. אושר שהבאתי חיים בזמן הייתי מתה, ועצב שאני לא יכולה לגעת בחיים האלו.
"בבית החולים התקינו לי מערכת דרך הטלפון הנייד שבו אני מתקשרת ויכולה לראות אותה בפגיה במצלמה, ההתחלתי להתמכר לזה, אבל המגע היה חשוב לי. אני חייבת רגע לעשות 'הולד', כי זה חשוב מאוד ולספר על המלאכים האלו שנקראים הצוות רפואי של בית החולים, על הרגישות שלהם, על האהבה, הטיפול המקצועיות. אני ההייתי בבידוד באותה תקופה וד"ר יפרח (מנהל היחידה לטיפול נמרץ א.א) היה כל בוקר כותב לי בוקר טוב ויום מקסים ומדביק על החלון, כל בוקר.
"אחרי כמה ימים החליטו שכדי לשפר את ההחלמה שלי הם חייבים להפגיש אותי עם התינוקת, אז כבר הורידו לי את מערכת ההנשמה ואז אירע רגע הפגישה שהיה נראה כאילו לקוח מסרט. נפגשנו במסדרון, צוותים רפואיים יחד איתי, וצוותים רפואיים יחד עם עופרי ונפגשנו באמצע. לא יכולתי עוד לגעת בה, הגשתי את היד, והתחלתי לבכות מאושר. ראיתי את השורדת שלי, את הבת שלי היפה, המקסימה".
השיפור והתקווה
אחרי המפגש הראשוני שסחט הרבה דמעות, מצבה של אוריאן השתפר, ממצב ניווני קשה, היא אכלה בכוחות עצמה, התחילה ללכת קצת, והגיע השלב שבו היא הורשתה להכנס לחדר מיוחד ולגעת בבתה: "הייתי מדברת עם עופרי כל הזמן, ידענו שזה השם שלה בהתחלה, אבל אייל שמר אותו בסוד עד שאתעורר ככה שאני נתתי לה אותו. ליטפתי אותה, ראיתי את העיניים שלה, הרגשתי ועדיין בחלום מתוק שלא נגמר. כל בוקר הייתי מדדה עם הליכון מהמחלקה שלי לחדר שלה ונשארת שם כל היום".
אוריאן שוחררה אחרי שבועים לשיקום בבית לווינשטיין וכשסיימה את התהליך שם הגיעה העת גם לשחרר את עופרי מהפגיה. היום אוריאן לא מורידה את עיניה מעופרי. "היא הדבר הכי מקסים עלי אדמות. היא יודעת מה עברו אבא שלה ואמא שלה אני מרגישה שהיא מבינה את זה. היא עברה את כל ה'שיט' שהייתה צריכה לעבור בחיים, מילאה את כל המכסה, ועכשיו נשארו לה רק חיים ורודים".
