תשמעו (או יותר נכון, תקראו) סיפור. לבעל לולים אחד הייתה בעיה, התרנגולות שלו מתו בהמוניהן, והוא הגיע למומחה כדי לקבל עצה מה לעשות. המומחה חשב קצת ואמר: "קח מאה תרנגולות, שים אותן בעליית הגג ונראה מה יהיה". הלולן מילא אחר ההוראות, אבל אחרי שבוע הוא הגיע למומחה ובישר לו: "כל התרנגולות מתו. יש לך עוד עצה?" המומחה חשב עוד קצת ואמר: "עכשיו קח מאה תרנגולות ושים אותן במרתף". הלולן עשה כדבריו ואחרי שבוע חזר למומחה: "גם התרנגולות האלה מתו, יש לך עוד עצה?" המומחה גירד בפדחת וענה: "יש לי עוד המון עצות, השאלה היא אם יש לך מספיק תרנגולות בשבילן". מוסר ההשכל: לכולם יש הרבה עצות, בעיקר אם הן על חשבונם על אחרים. אם מישהו אחר ישלם על כך.
ואיך זה נוגע לנו? הרבה עצות השמיעו בשבוע האחרון מומחים למיניהם וסתם אוהדים על עסקת מכירתו של עדן קארצב לדינמו מוסקבה. חלק מאוהדי מכבי נתניה אמרו שהם מרגישים מרומים. לדבריהם, הם האמינו להצהרות של אייל סגל שהוא לא ישחרר אף שחקן ויבנה קבוצה חזקה, והנה הבעלים ויתר על אחד משחקני המפתח שלו, אם לא החשוב שביניהם, בעבור חופן דולרים (או יורואים). אחרים טענו שעם קארצב בהרכב נתניה הייתה יכולה אפילו לתת פייט בצמרת הגבוהה ולהיאבק על האליפות, ואילו עכשיו היא תחזור להיות קבוצת מרכז טבלה סימפטית ולא מזיקה. והיו גם האוהדים שכעסו על קארצב עצמו, ששמר לטענתם על הרגליים במשחקים נגד בשאקשהיר, אחרי שידע על העסקה המסתמנת עם הרוסים. כולם חכמים כולם.
דבר ראשון, סגל לא ממש ויתר על קארצב – פשוט לא הייתה לו ברירה. החלום הגדול של כל שחקן כדורגל בישראל הוא לא לשחק כדורגל בישראל, אלא לנסות את מזלו בחו"ל. המוכשרים ביותר מגיעים לליגות הגדולות ביותר (אהלן, מנור סולומון), אבל הרוב מסתפקים בבלגיה (שלום גם לך, דודו דהאן), אוסטריה וקפריסין במקרה הטוב, ואפילו במקומות נידחים יותר כמו אזרבייג'ן ותאילנד. העיקר להגיע לקבוצה החדשה אחרי ביקורת דרכונים וביקור בדיוטי פרי. אם זה מצליח – מה טוב. ואם לא, תמיד אפשר לשוב לארץ על תקן של לגיונר חוזר ולקבל חוזה משודרג בהתאם. אי אפשר לעצור שחקן שרוצה להגשים את החלום שלו, אחרת מקבלים פנים חמוצות בחדר ההלבשה ויכולת מרירה על הדשא – ואת זה יודעים גם בלי לם ואלמוג כהן.
זה קיים בעיקר בקבוצות הבינוניות והקטנות – הרצון של השחקנים להתקדם, והביקורת על הבעלים שמאפשרים להם את זה (שוב, בלית ברירה). מחאת אוהדי בני־יהודה נגד ברק אברמוב התעצמה אחרי שהוא מכר למכבי חיפה את ירדן שועה, דולב חזיזה ויובל אשכנזי, ועכשיו אוהדי הפועל כפר־סבא כועסים על מכירתו של יוני סטויאנוב להפועל באר־שבע. אבל ככה זה, אי אפשר להחזיק שחקנים בכוח, וזה קורה גם אצל הגדולים ביותר, בארץ ובעולם. אפילו מכבי ת"א לא הצליחה למנוע את עזיבתו של ערן זהבי לחוזה הענק בסין, של אלי דסה להולנד ושל דור פרץ ויונתן כהן לאיטליה. ואפשר ללכת רחוק יותר. ברצלונה לא הצליחה למנוע את החתימה של לאו מסי בפ.ס.ז', וגם באיירן מינכן הבינה בקיץ האחרון שהיא לא יכולה להשאיר אצלה את רוברט לבנדובסקי אם הוא רוצה ללכת למקום אחר.
ואחרי שניתלנו באילנות גבוהים, בואו נחזור לשיחים שלנו. הבכי של אוהדי נתניה על עזיבתו של קארצב מוגזם. הוא לא השחקן שובר השוויון שיקבע לאן מועדות פניה את הקבוצה בעונה הקרובה. האלמנט המרכזי שהביא בני לם לנתניה הוא הקבוצתיות, חוסר התלות בשחקן זה או אחר. הלך קארצב, יבוא שחקן אחר וימלא את מקומו. צריך ללכת רק שנה אחורה, לעסקה שהעבירה את גבי קניקובסקי, שחקן המפתח לפני שתי עונות, למכבי ת"א. נתניה קיבלה תמורתו את קארצב, פארפה גויאגון בהשאלה לעונה ועוד כ־500 אלף יורו. מבחינה כספית, כל הצדדים יצאו מורווחים. מכבי ת"א תקבל את כל הכסף בחזרה אחרי שתושלם העברתו של קראצב לדינמו מוסקבה, וגם נתניה לא יצאה מקופחת, בלשון המעטה, עם יותר משני מיליון יורו בחשבון הבנק. מבחינה מקצועית, אם תשאלו אותי, מכבי ת"א הפסידה ואילו נתניה הרוויחה בענק. קארצב, שתפס מקום של קבע בהרכב הנבחרת הבוגרת במקום דן גלזר, היה יכול לתפוס את מקומו גם ב־11 של הצהובים מקריית־שלום. זה לא שקניקובסקי מאכזב, אבל קארצב היה יכול לתרום יותר. נתניה קיבלה גרזן במרכז המגרש, אבל עם הכסף שקיבלה היא תוכל להביא תחליף ראוי – כמו שקרה אחרי ששיחררה בזמנו את עלי מוחמד בקישור ודיא סבע בהתקפה. לכל אחד יש תחליף.
דרוש: קוסם
גם לאוהדי הפועל כפר־סבא יש כאמור הרבה עצות לבעלים יצחק שום, אבל בסופו של דבר הוא בעל התרנגולות והוא זה שמשלם את המחיר. בינתיים, בלי קשר למחאת האוהדים, הקבוצה נראית על כר הדשא, איך לומר זאת בעדינות – על הפנים. ההגנה חדירה להחריד, ההתקפה רכה ולקישור אין קשר לכלום. קודם כל, זה לא צריך להפתיע אף אחד. מההרכב של העונה שעברה נשאר רק שחקן אחד, שי בן־דוד, ואליו אפשר להוסיף את סתיו טוריאל, שהיה כל השנה על הקו שבין ההרכב לספסל. כל קבוצה שנבנית מחדש צריכה זמן כדי להתגבש ולהדביק את השחקנים זה לזה, אבל למען האמת אני לא רואה את זה קורה בהפועל כפר־סבא הנוכחית. יכול להיות שעומר פרץ הוא מאמן מוכשר, אבל הוא לא קוסם. השפנים בשרוול אוכלים מזמן גזר בקבוצות אחרות וגם היונים עפו הרחק מכאן.
העונה שעברה נפתחה עם שלושה ניצחנוות ברציפות בגביע הטוטו, והמומנטום נמשך גם לליגה כשההפסד הראשון הגיע רק במחזור העשירי. הפתיחה הגרועה הפעם עלולה להיגרר גם לדבר האמיתי, ואז כדור השלג יכול להתחיל להתגלגל. אז מה עושים? אין לי עצות, וגם אם היו לי – הן היו על חשבונו של מישהו אחר. אותו מישהו אחר ניסה, כך אני מאמין, לעשות את המיטב עבור הקבוצה, אבל לא תמיד זה הצליח. הבעיה של שום היא לא בניהול הכלכלי, כמו שמנסים לטעון האוהדים, אלא דווקא בניהול המקצועי, שזה היה אמור להיות הצד החזק שלו. אחרי ההשקעה הגדולה בעונה שעברה, שהספיקה רק למקום השישי והלא מכובד עבור כפר־סבא בליגה הלאומית, הוא שינה את הקונספציה והחליט להביא רק שחקנים צעירים. אז במקום שחקנים ותיקים שלא תרמו כלום כמו בעונה שעברה, יש לנו עכשיו שחקנים צעירים שתורמים באותה מידה. לפחות זה עולה פחות.
הערה לסדר
כולנו התרגשנו ביום שישי שעבר, כאשר בלסינג אפריפה עמד על המקום הגבוה ביותר בפודיום באצטדיון בקאלי שבקולומביה, כשהוא עונד על צווארו את מדליית הזהב על הניצחון בריצת 200 מטר באליפות העולם באתלטיקה ושר את מילות "התקווה" שהתנגנה ברקע. כן כן, גם את השורה "נפש יהודי הומיה", למרות שהוא בכלל נוצרי. זה הזכיר לי את הוויכוח הציבורי הסוער סביב השאלה אם זה ראוי שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל לא ישיר את מילות ההמנון. המסנגרים על ביברס נאתכו אמרו שלא הגיוני לדרוש ממנו לשיר "נפש יהודי הומיה", אבל הנה לאפריפה זה דווקא לא מפריע. סתם נקודה למחשבה.
