מחאת אוהדים נגד הבעלים, כפי שהיא מגיעה לשיאה בימים אלה בהפועל כפר־סבא, היא תופעה לא חדשה בארץ בעולם. באנגליה היא אפילו הביאה לביטולה (בינתיים לפחות) של הסופר־ליג, אותו מיזם שאפתני של הקבוצות הגדולות באירופה ליצור ליגה משלהם, בלי כל הקבוצות הקטנות שמתרוצצות להם בין הרגליים וסתם מפריעות להן לעשות כסף. אלפי אנשים הפגינו, בעיקר ליד האצטדיונים, והבהירו לבעלים שהכדורגל שייך קודם כל לאוהדים.
זה נכון, הכדורגל שייך לאוהדים. הם היו שם לפני השחקנים, המאמנים והבעלים – והם גם יהיו שם אחרי שאלה יעזבו ואת מקומם ימלאו אנשים אחרים. בעלים אחרים ירכשו את זכויות הניהול וימנו מאמנים ואנשי צוות ניהולי ומקצועי אחרים, שיחתימו שחקנים אחרים. האוהדים לא עוזבים והם אלה שנותנים באמת את הלב ונשמה. לא השחקנים, שרגע אחרי שחתמו בקבוצה מצהירים שהם הגיעו לבית חם, מבטיחים שייתנו הכל על הדשא ומנשקים את הסמל. בשלב זה עדיין לא ברור אם זה הסמל של הקבוצה, של יצרנית החולצה או של הדולר. האוהדים תמיד יהיו שם, גם ברגעים השמחים וגם ברגעים הקשים.
עידוד או ניהול?
כל זה נכון, אבל השאלה היא אם האוהדים צריכים גם לנהל את הקבוצות או שהתפקיד שלהם מסתכם בעידוד מהיציע. בגרמניה, למשל, 50 אחוז פלוס מניה אחת של כל קבוצה שייכים על פי חוק למועדון האוהדים, אחרי שעד 1998 הייתה אסורה בעלות פרטית בבונדסליגה. ברצלונה נמצאת בבעלות של האוהדים, שמצביעים פעם בכמה שנים לנשיאות המועדון. אז אם יש להם טענות, הם יכולים להביע מחאה בקלפי.
בישראל הדרך של האוהדים להביע מחאה היא בחרם מנויים, אבל בעיקר בצעקות (שלא לומר קללות) מהיציע ובהפגנות, כשהלהיט החדש הוא הפגנות מול הבתים של הבעלים. אוהדי הפועל ת"א שיכללו את זה להפגנות מול בתי העסק של נשות הבעלים, ואוהדי בית"ר ירושלים השתדרגו להפגנות ליד הבתים של יו"ר ההתאחדות וראש הרשות לבקרת תקציבים (למורת רוחם של השכנים). כל זה כהשפעה כמובן מההפגנות ליד בתי ראש הממשלה בירושלים, רעננה ות"א (גם יאיר לפיד "נהנה" מהן לאחרונה) ובית היועץ המשפטי לממשלה בפ"ת. כשאין כוח אמיתי בידיים, נותנים לפה לדבר. אבל בואו נתמקד בכדורגל. אם נסכם את כל המסרים של כל ההפגנות לדורותיהן, אפשר לצמצם אותן לשתי מילים: "לכו הביתה". וכאשר זו מטרת המחאה, אפשר למדוד את ההצלחה שלה במבחן התוצאה – האם הבעלים באמת הלכו הביתה? ואז אפשר לשאול את שאלת ההמשך: האם ההליכה הביתה של הבעלים אכן שיפרה את מצב המועדון? באשר לשאלה הראשונה, התשובה בחלק מהמקרים היא חיובית. מספר בעלים אכן עזבו את הקבוצות שלהם עקב מחאת האוהדים. יוצא דופן הוא הקמפיין הזוי "יענקלך" נגד הבעלים הטוב ביותר בכדורגל הישראלי. ובאשר לשאלה השנייה, התשובה כבר הרבה יותר מורכבת.
חתול כמו פנתר
אבל לפני שנחזור למחאת הקבוצות האחרות, נתמקד בהפועל כפר־סבא. גם כאן הדרישה מהבעלים, יצחק שום, היא ללכת הביתה. אבל מה הסיבה? בקריאה של עשרות הפוסטים שפרסמו האוהדים המוחים בחודשים האחרונים ניתן למצוא הרבה זעם מצד אחד ואהבה למועדון מהצד השני, אבל מה יש להם באמת נגד משפחת שום? מה הבסיס לקריאת האוהדים שיעזבו? לצד ססמאות כלליות כמו "הרסתם את הקבוצה" ו"נמאס לנו מכם", יש שם אמירות על אובדן האמון, על טעויות בניהול, על חוסר הישגיות בקבוצת הבוגרים ובמחלקת הנוער, על איבוד הקשר עם הקהילה, על כך שמשפחת שום מחפשת לכאורה רק איך לחסוך כסף והשיא הוא על כך שהיא עושה כביכול רק לביתה ולא דואגת לרווחת המועדון. על ההאשמות במעשים פליליים נוותר כרגע.
האם כל ההאשמות האלה מגובות בנתונים מהמציאות, או שחלקן נשענות על הרגשה כללית ורגשות אישיים? העובדה ששלושה מראשי המחאה הם עובדים לשעבר במועדון (בין אם בשכר ובין אם בהתנדבות) יכולה לקחת את זה לכיוון האישי, אבל זה לא הדבר היחיד. תחושת המיאוס משותפת להרבה אוהדים. חתול שחור בגודל של פנתר עבר בין האוהדים לבין משפחת שום, ולא נראה כרגע שאפשר לגרש אותו, להיפך, זה רק הולך ומסלים. הפגנות מול הבתים של בני משפחת שום בכל שבוע, ריסוס גרפיטי, השלכת אבוקה, ובצד השני איומים בתביעות משפטיות, הצהרות לוחמניות וביקור בית אצל אחד הקטינים המפגינים. אפשר להתווכח על הנתונים הסטטיסטיים ולהטות את המספרים לשני הכיוונים, אבל אי אפשר למחוק את הטינה שנוצרה.
בקבוצות אחרות, כאמור, המחאה הצליחה במקרים רבים – אבל לא תמיד העתיד השתפר. בהפועל ת"א האוהדים הצליחו להביא לנטישתו של סמי סגול, אז בהמשך הם קיבלו בתמורה את אלי טביב, חיים רמון ואמיר כבירי – בואכה הליכה לפירוק ובהמשך האחים ניסנוב ושות', שזכו גם הם להפגנות מצד האוהדים. גם נגד טביב היה לאוהדים האדומים מה להגיד, וגם הוא נטש בסופו של דבר. האם הפועל ת"א נמצאת היום במקום טוב יותר? לא בטוח. אוהדי הפועל פ"ת חשדו בכוונותיו של מאיר שמיר וגרמו לעזיבתו, והמועדון מצליח להתאושש רק בימים האלה מתקופת השפל שאחרי לכתו. ברק אברמוב עבר בבני־יהודה משבר דומה עם האוהדים, שהשיגו את מטרתם וגרמו לעזיבתו, אבל האם הקבוצה משכונת התקווה אכן תצליח תחת משה דמאיו ושות'? ימים יגידו.
אוהדי כפר־סבא רוצים לקבל את הקבוצה לניהולם, אבל השאלה היא אם זה הפיתרון. בהפועל ת"א בכדורסל זה עובד לא רע בינתיים, אבל בהפועל פ"ת ניסו את זה ונתקעו. טעות לחשוב שאפשר לנהל מועדון בדמוקרטיה. צריך אדם אחד שמחליט, לטוב או לרע. מרבה בעלים, מרבה בלבולים וכאוס. אם אוהדי כפר־סבא רוצים שינוי, שיגייסו אדם אחד שייקח את כל האחריות עליו. ואם זה לא יצליח, שיפגינו גם נגדו.
ואגב, היו גם אוהדים רבים שייחלו להפסד של הקבוצה במשחקי הטוטו השבוע בגלל שהיא עדיין בבעלות של שום. אלה לא אוהדים אמיתיים. אוהד אמיתי שם את עצמו מעל השחקנים, המאמן והבעלים, הוא רוצה שהקבוצה שלו תנצח בכל משחק – כי היא קודם כל שלו.
