הפועל כפר־סבא הצמיחה לאורך השנים שחקנים רבים, חלקם הגיעו לנבחרת ישראל ואחד מהם (יצחק שום) אפילו היה הקפטן שלה. אבל האגודה הזאת התמחתה יותר לאורך השנים דווקא בגידול מאמנים. על הבכיר שבהם, עמנואל שפר, היחיד שהוביל את הנבחרת למונדיאל, כתבתי כאן בהרחבה בשבוע שעבר – אבל הוא כמובן לא לבד. הבולטים שבהם היו שלמה שרף, יצחק שום, דרור קשטן ואברהם מרצ'ינסקי, אבל זה רק קצה הקרחון.
1 צפייה בגלריה
שום, קשטן, רדלר ושרף. חלק מהמאמנים שהוציאה הפועל כפר סבא
(צילומים: ארכיון ידיעות אחרונות)
בכפר־סבא, אולי יותר מאשר בכל מועדון אחר בארץ, נתנו צ'אנס למאמנים תוצרת בית. עוד כאשר היו שחקנים פעילים, חלקם אימנו במקביל קבוצות ממחלקת הנוער – גם כדי שיהיה אפשר לשלם להם שכר בעידן של חובבנות מלאה – וכך הם הוכשרו לתפקיד בקבוצה הבוגרת. בשנים הראשונות היה מקובל גם תפקיד מאמן־שחקן, בזמן שלא היה בארץ בית־ספר מסודר למאמנים. אז בואו נראה מי היו המאמנים המצליחים ביותר בתולדות הפועל כפר־סבא.
המצליח ביותר: אריה רדלר
אריה רדלר אמנם לא גדל בהפועל כפר־סבא, אבל הוא קיבל אצלה את הצ'אנס האמיתי הראשון לאמן קבוצת בוגרים. כשחקן, רדלר היה שותף לחמש האליפויות ברציפות של הפועל פ"ת, ולקראת סיום הקריירה התחיל כבר לחשוב על אימון. הוא היה תקופה קצרה מאוד מאמן זמני בהפועל פ"ת, אבל אחר־כך עבר לכפר־סבא כדי לשחק, אבל עם הבטחה שיאמן את הקבוצה בהמשך. ההזדמנות הגיעה באפריל 1965, כשרדלר בן ה־32 מונה במקום אריה קוך, שלא הצליח להעלות את הקבוצה לליגה הראשונה. רדלר הספיק לאמן באותה עונה בשישה משחקים וגם בעונה שלאחר מכן, אותה סיימה כפר־סבא במקום השני בליגה א' צפון אחרי מכבי חיפה. ההישג הגדול של רדלר באותה תקופה היה טיפוחו של הכוכב הצעיר שעלה מקבוצת הנוער, יצחק שום. רדלר הסיט את שום מתפקיד הקיצוני הימני למרכז הקישור, שם היה למעשה המוח של הקבוצה.
שתי העונות הבאות היו מוצלחות מאוד עבור כפר־סבא ורדלר, אבל הן נחשבות למעשה לעונה אחת, העונה הכפולה של 1966/8. כפר־סבא פתחה את העונה מצוין, היא טיפסה לפסגה אחרי המחזור השני ולא ירדה ממנו כמעט שנתיים. אלא שאחרי המחזור השביעי החליטה ההתאחדות להקפיא את העליות והירידות. בכפר־סבא בלעו את הרוק ויצאו לעונה כפולה ארוכה, שבסיומה חזרה לליגה הבכירה. אחוזי ההצלחה של רדלר באותה עונה היו 84.1 (שתי נקודות לניצחון), ובכל תקופתו בכפר־סבא 73.4. כדי שיהיה אפשר להשוות אותו למאמנים אחרים, תרגמתי את הנתונים לשיטת שלוש נקודות לניצחון שהונהגה ב־1982 – ובמקרה כזה אחוזי ההצלחה הכלליים של רדלר עומדים על 70.03 ומכתירים אותו כמאמן המצליח ביותר של כפר־סבא, שאימן לפחות עונה אחת מלאה.
קבלן הגביעים: שלמה שרף
שלושה גביעי מדינה יש להפועל כפר־סבא, ושני הראשונים שייכים לשלמה שרף, עוד מאמן ששיחק בקבוצה וקיבל בה את הצ'אנס הראשון לעמוד על הקווים. בקיץ 1973 עזב נחום סטלמך את משרת המאמן לאחר שדרישתו להעלאה גדולה בשכר נדחתה, ובמקומו מונה אשר בלוט. המאמן החדש הספיק לעבוד חודש, אבל אחרי שובה של הקבוצה ממחנה האימונים באירופה הוא פוטר בגלל מה שהוגדר "חוסר רצינות". שרף בן ה־30, שתוכנן לאמן עונה נוספת את קבוצת הנוער, הוקפץ לבוגרים – והשאר היסטוריה.
שרף היה חצי מאמן כבר כשהיה שחקן, וראשי הקבוצה התרשמו מהכריזמה וכושר המנהיגות שלו. הוא הוביל את כפר־סבא למקום השמיני ועונה לאחר מכן לגביע ראשון בתולדותיה. שרף רצה לעבור לקבוצה אחרת אבל שוכנע להמשיך לעונה שלישית, אותה סיים במקום השישי (הישג השיא של המועדון עד אז). שלמה פרש בשיא ועבר לאמן שנתיים בהפועל יהוד, שאחריהן חזר לכפר־סבא לקדנציה שנייה כדי לזכות בגביע נוסף ב־1980. בהמשך הקריירה הוא הניף שני גביעים נוספים, עם בני־יהודה ומכבי חיפה, שאיתה גם זכה בשלוש אליפויות.
נסיך הגאות והשפל: דרור קשטן
מאמן נוסף בשרשרת של שחקני כפר־סבא, שהחלו אצלה את קריירת האימון. עונה אחרי עזיבתו הראשונה של שרף הוזעק שוב לקווים אריה רדלר, אלא שהקדנציה השנייה שלו במועדון הייתה פחות מוצלחת והוא פוטר אחרי 13 מחזורים, שבמהלכם צבר ניצחון אחד בלבד. במקומו מונה בדצמבר 1976 מאמן קבוצת הנוער, דרור קשטן בן ה־32. ההתחלה הייתה מצוינת עם שני ניצחונות ברציפות ושבעה משחקים בלי הפסד (אפקט המאמן החדש, אתם יודעים), אבל ההמשך הרבה פחות – וקשטן לא הצליח למנוע את ירידת הקבוצה לליגה השנייה.
קשטן עבר לאמן בקריית־אונו ובהפועל לוד, אבל חזר לקדנציה שנייה כדי להחליף מאמן כפר־סבאי אחר, אברהם מרצ'ינסקי, שהסתכסך עם מנהל הקבוצה ישראל בירנבוים. התקופה הזו של קשטן הכילה את נקודת השיא של המועדון, שאחריה בא גם השפל. המטרה של הקבוצה הייתה להישאר בליגה, אבל ככל שהעונה התקדמה המטרה השתנתה. הפתיחה הייתה סולידית, אבל מהמחזור התשיעי כפר־סבא רצה סיבוב שלם בלי הפסד, טיפסה למקום הראשון וזכתה באליפות היסטורית. העונה שלאחר מכן הייתה כבר סיפור אחר לגמרי. למרות ששמרה על הסגל שלה מעונת האליפות, כפר־סבא הציגה יכולת ירודה ונשרה לליגה השנייה. קשטן המשיך הלאה וזכה באליפויות נוספות עם בית"ר ירושלים (3), מכבי ת"א והפועל ת"א ובגביעים עם הפועל לוד, בית"ר ירושלים (2), מכבי ת"א והפועל ת"א (2).
תוצרת בית: שום, מרצ'ינסקי ועוד
אחרי הירידה עם קשטן, מי שנקרא להציל את המולדת ולהחזיר אותה לליגה הבכירה הוא גדול שחקני המועדון בכל הזמנים, יצחק שום, שבדיוק פרש ממשחק פעיל. שום עמד במשימה ואימן עוד עונה בליגה הראשונה לפני שהחל במסע נדודים שהסתיים באימון הנבחרת הצעירה. בעונת 2001/2 הוא נקרא שוב אל הדגל, הפעם על ידי אלי טביב, כדי להעלות את כפר־סבא פעם נוספת לליגה הבכירה. התוצאה הייתה עלייה נוספת, אבל גם סכסוך כספי עם טביב והאשמות לחתימה על חוזה כפול. בהמשך שום זכה בדאבלים עם בית"ר ירושלים ופנאתינייקוס.
אברהם מרצ'ינסקי, שהניף כקפטן את הגביע הראשון ב־1975, אימן את הקבוצה חמש עונות לסירוגין והוא בעל מספר המשחקים השני בגודלו בכל הזמנים אחרי שלמה שרף.
שחקני בית נוספים שאימנו את הקבוצה הם בין השאר אלי יאני, נח איינשטיין, תומר קשטן, תמיר בן־חיים ועידן שום. והיו גם מאמנים אחרים שקיבלו צ'אנס ראשון בכפר־סבא כמו סלובודן דראפיץ', ואפילו שרון מימר לא אימן לפני כן קבוצה בליגת העל.
הגיע לביקור- ג'ק גיבונס
שלושה מאמנים זרים היו להפועל כפר־סבא לאורך השנים. את וויטק לזארק, מאמן נבחרת פולין שלקח עם הקבוצה גביע ב־1990, כולם זוכרים – וגם את האפיזודה הקצרה והמוזרה של הליטאי ריימונדאס ז'וטאוטאס, שאימן שישה משחקים בעונת הבלהות 2017/8 וצבר ארבע נקודות בלבד. אבל הראשון היה האנגלי ג'ק גיבונס, שאימן את נבחרת ישראל ואחר־כך לקח שתי אליפויות עם הפועל פ"ת. בעונת 1959/60 נקלעה כפר־סבא למצוקה אחרי התפטרותו של עמנואל שפר. המנהל יאיר לויטה שימש כמאמן חירום, אבל גם הוא הבין שזה לא יכול להימשך ופנה לאלופה ד'אז הפועל פ"ת בבקשה שתאפשר למאמן שלה גיבונס לעבוד בכפר־סבא בשעותיו החופשיות. השעות האלה לא היו רבות, כי גיבונס היה עסוק בפ"ת מעל הראש, אבל בכל זאת הוא הסכים. גיבונס מינה עוזר מאמן, משה מירנדה שהיה חניכו בקורס המאמנים שהעביר, ומסר לו תוכנית אימונים מפורטת. הוא עצמו הדריך במשחקים שהתקיימו בשעות הבוקר ובאימונים שהתקיימו בשעות הערב, אחרי סיום עבודתו בפ"ת. במגרש הכדורגל לא היו כמובן זרקורים, ולכן השחקנים הצטופפו בחלק המערבי שלו, שהיה סמוך למגרש הכדורסל שהיה מואר. למרות התנאים הגרועים, טביעת האצבע של גיבונס ניכרה וב־12 המשחקים שלו בקבוצה היא ניצחה בשמונה וסיימה בסופו של דבר במקום השישי בליגה א' צפון אחרי פתיחת עונה גרועה.
