15 במאי 1982: תאריך שיישאר חקוק לנצח בספר דברי הימים של הפועל כפר־סבא. היום שבו זכתה הקבוצה באליפות המדינה בכדורגל. היום כולם מתפלאים מהסנסציה שעשתה בני־ריינה, קבוצה קטנה מיישוב קטן, שהעפילה לליגת העל. הזכייה של כפר־סבא הייתה סיפור סינדרלה גדול אפילו יותר. נכון, היא זכתה כמה שנים קודם לכן (ב־1975 וב־1980) בשני גביעים, אבל גביע זו התעלות נקודתית. אליפות לוקחים לאורך עונה שלמה, שבה צריך לשמור על יציבות גם כשיש ירידות ועליות – ואת זה מעט מאוד קבוצות קטנות הצליחו לעשות. בני־יהודה זכתה באליפות ב־1990 הרבה בזכות משה סיני שהגיע מהפועל ת"א, הפועל חיפה זכתה ב־1999 עם הכסף הגדול של רובי שפירא ז"ל וקריית־שמונה ב־2012 עם התקציבים שהעמיד איזי שרצקי יבדל"א. כפר־סבא עשתה את זה עם שחקני הבית שלה, בלי רכש מפואר ובלי תקציבי עתק.
אז מה קרה באותה עונה מופלאה, שבה כל חלקי הפאזל התחברו כמו שצריך, הכוכבים בשמיים הסתדרו בצורה הנכונה והכוכבים (לכאורה) על הדשא תפקדו בשיאם. בשביל להבין, צריך ללכת קודם כל שנה אחורה. את עונת 1980/81 סיימה הפועל כפר־סבא על הגחון, כשהיא מדורגת במקום ה־13 במרחק של שתי נקודות מהקו האדום. בישיבת הנהלה שהתקיימה בקיץ הוחלט לעשות כמה שינויים כדי למנוע ירידה בעונה שלאחר מכן. את המאמן אברהם מרצ'ינסקי החליף דרור קשטן בן ה־38, שאימן כבר את הקבוצה בעבר חצי עונה, אבל לא הצליח למנוע את הירידה שלה. קשטן לא האמין כל כך בסגל הקיים ודרש להביא שלושה שחקני חיזוק: השוער צבי גוזמן שהגיע מהפועל יהוד, בלם מכבי נתניה ישראל חג'ג' וחלוץ הפועל אשדוד איתן רביבו. הם הצטרפו לחלוץ שלמה ויצמן, שהגיע מהפועל טבריה עונה קודם לכן. אבל הבסיס היה ונשאר שחקני בית כמו יצחק שום, ישראל פוגל, אלי יאני, נח איינשטיין ואחרים.
התחלה צולעת
ההתחלה הייתה, איך נאמר זאת בעדינות, על הפנים. אחרי שמונה מחזורים כפר־סבא דורגה במקום ה־11, במרחק של נקודה מהקו האדום וחמש מהמוליכה מכבי נתניה – וכל זה בעונה האחרונה שבה עדיין ניצחון היה שווה שתי נקודות בלבד. קשטן הבין שמשהו לא דופק, והראשון ששילם את המחיר היה שוער הרכש גוזמן, שפינה את מקומו בין הקורות ליעקב שוורץ המקומי. רביבו התחיל לקבל יותר דקות משחק, כמו גם גדעון סיימון הצעיר, והניצן הראשון היה ניצחון ביתי 1:2 על מכבי ת"א במחזור השביעי. אלא שהמפנה האמיתי הגיע במחזור התשיעי, עם הניצחון הביתי 0:1 על בית"ר ירושלים משער של סיימון. מאותו רגע כפר־סבא דהרה סיבוב שלם של 15 משחקים בלי הפסד.
בדיעבד, מסתבר שהמשחק החשוב ביותר באותה סידרה היה כבר במחזור ה־11, נגד מכבי נתניה בבית. האלופה שנתיים קודם הובילה 0:1 משער של דוד לביא, אבל פוגל ויאני הפכו את התוצאה ל־1:2 ואותתו שמשהו טוב מתחיל לקרות. כפר־סבא התחילה לספק תצוגות כדורגל, והקהל התחיל לנהור ליציעים ולמלא את מגרש הפרדסים הישן ליד בית החולים "מאיר". אחרי המחזור ה־21, בתום ניצחון ביתי 0:3 על הפועל יהוד (שער של יאני וצמד של ויצמן), הקבוצה עלתה בפעם הראשונה לפסגה כשהיא חולפת על פני נתניה. שבוע אחר כך שיחקו כפר־סבא ונתניה בבלומפילד, אבל לא זו מול זו. נתניה ניצחה במשחק המוקדם את שמשון ת"א 0:2 וחזרה למשך 90 דקות למקום הראשון, אבל מיד אחריה עלתה כפר־סבא למשחק נגד מכבי ת"א וניצחה 1:2 (שוב, שערים של ויצמן ויאני) כדי להראות שהיא העונה מתכוונת ללכת עד הסוף.
סיומת מנצחת
במחזור ה־24 נשבר רצף אי ההפסדים עם תבוסה 4:1 לבית"ר ירושלים בימק"א, אבל שבוע אחר כך כפר־סבא התאוששה עם 1:2 על מכבי יפו (ויצמן ורביבו) בעוד נתניה איבדה נקודה ב־0:0 עם הפועל ת"א – והכל היה מוכן למשחק העונה. נתניה התייצבה אליו בפיגור שתי נקודות מכפר־סבא אבל עם הפרש שערים עדיף בהרבה, כך שהאליפות הייתה למעשה תלויה בידיים וברגליים של שחקניה. חמישה ניצחונות עד לסיום העונה – והתואר הולך אליה. המנה הראשונה הוגשה ב־17 באפריל 1982, עם הצגה של מכבי נתניה. זה התחיל טוב מבחינת כפר־סבא, שכבשה ראשונה בדקה ה־31, אבל עודד מכנס השווה בדקה ה־42 עם שער גאוני כמו שרק הוא יודע להבקיע (מאיר איינשטיין שידר אז: "אין שוער בשער, יש כדור ברשת"). השוער המדובר הוא עופר נוסובסקי בן ה־19, שעמד בין הקורות במחזורים האחרונים. בדקה ה־62 הוציא קשטן את המגן רפי אידינגר ושילב במקומו של יגאל הילל, שישב כעוס על הספסל בגלל שלא פתח במשחק. הילל העצבני נכנס לשחק וכעבור ארבע דקות כבש שער עצמי, שפתח קונצרט נתנייתי של עשר דקות. שלמה שירזי (77) קבע 1:3, מכנס (80) השלים צמד פרטי וחיים מסיקה (אבא של ריף) הבקיע את החמישי (87). דקה אחר־כך הילל, דווקא הוא, צימצם ל־5:2.
נתניה השוותה את מספר הנקודות שלה לזה של כפר־סבא ועלתה על חשבונה לפסגה בזכות הפרש השערים העדיף שלה. אבל דווקא אז התגלה למי יש עצבי ברזל ומסוגל להתגבר על קשיים, ומי עושה במכנסיים ברגעים הקריטיים. במחזור ה־27 כפר־סבא ניצחה 0:1 את הפועל פ"ת (רביבו, דקה 77) בזמן שנתניה שמטה בקריית־אליעזר יתרון 0:2 וסיימה עם מכבי חיפה ב־2:2. שבוע אחר־כך התסריט חזר על עצמו. כפר־סבא ניצחה את בני־יהודה בשכונת התקווה 1:2 (פוגל ואריאל בן־אריה) ואילו נתניה שוב לא ניצלה יתרון 0:2, הפעם על הפועל ירושלים בבית, והסתפקה ב־2:2. המשמעות: כפר־סבא הגיעה למחזור האחרון עם יתרון של שתי נקודות (תזכורת: אז העניקו רק שתי נקודות לניצחון), כך שתיקו עם שמשון יספיק לאליפות. נתניה לא מעדה הפעם וניצחה את הפועל ראשל"צ 1:4, ואת מה שקרה במשחק בין כפר־סבא לשמשון במכתש אפשר להגדיר רק במילה אחת: פארסה. לכפר־סבא הספיקה כאמור נקודה וכך גם לשמשון כדי להבטיח את הישארותה בליגה. התוצאה הייתה 90 דקות של שלב גישושים, משחק לרוחב, הרבה מסירות אחורה לשוערים, אפס ניסיונות הבקעה – אבל גם 4,500 אוהדי כפר־סבא, שחגגו עם השחקנים אליפות היסטורית. לא הכי אלגנטי, אבל יעיל. החגיגות הרשמיות בעיר כפר־סבא בוטלו בגלל פטירתו של ראש העירייה זאב גלר 24 שעות לפני הזכייה ההיסטורית, אבל זה לא מנע מאלפי אוהדים למלא את הרחובות בשירה וריקודים.
גיבורי התהילה
כמה גורמים חברו יחד כדי להרכיב את העונה המופלאה הזאת. זה מתחיל מהניהול של היו"ר יאיר לויטה, המנהל יעקב זילבר ומזכיר הפועל גרי אברמוביץ', שלמדו את לקחי העונה הקודמת ונתנו לקבוצה שקט תעשייתי בזכות תרומות שהצליחו לגייס. הגורם השני הוא קשטן, שבניגוד לתדמית שדווקא בו בהמשך (בצדק) של מאמן קשוח ולא מתפשר, ידע אז להרפות את הרסן כשצריך ולהעלים עין מעבירות משמעת קטנות שלא השפיעו על הקבוצה. קשטן הצליח ליצור קבוצה חזקה ויציבה, שלא הפסידה בבית (13 ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ו־5 שערי חובה) ומיעטה לספוג בחוץ (מלבד התבוסות לבית"ר ירושלים ונתניה). האלמנט השלישי היה השילוב המצוין בין השחקנים הוותיקים לצעירים. שום בן ה־33 הנהיג את הקבוצה למרות שסבל לקראת סיום העונה מפציעות; פוגל (33), ששנה קודם לכן היה על סף מעבר לקבוצה אחרת, תרם שערים חשובים; וחג'ג' (30) היה מעוז ההגנה. לצידם שיחקו צעירים כמו אלי יאני (22), סיימון (22) ונוסובסקי (19).
אלה כל השותפים לעונת האליפות: איתן רביבו 30 הופעות (4 שערים), נח איינשטיין 30, אלי יאני 29 (13), ישראל פוגל 29 (6), אריאל בן־אריה 28 (3), יצחק שום 28 (2), רפי אידינגר 27, יצחק מימוני 26 (3), גדעון סיימון 25 (5), ישראל חג'ג' 22, יגאל הילל 19 (1), יעקב שוורץ 17, דורי אלמוג 15, שלמה ויצמן 14 (7), עופר נוסובסקי 9, זאב קפלן 9, צבי גוזמן 5, אבנר גולסה 5, אלי פוס 1, אלי סעיד 1, רוני ינאי 1.
