מסע שורשים למחנה מעצר בקפריסין גרם לאבי שאול מרעננה ליזום את תיעוד סיפוריהם של העולים שהגיעו לעיר ממחנות המעצר בקפריסין. אל שאול הצטרפו אלי שרון, עדנה עברון ואיציק טנא, ובצוותא עם מנהלת הארכיון העירוני רחל ריינשטיין כבר הצליחו לאתר 25 מאותם עולים ולהעלות את סיפוריהם על הכתב.
"בעקבות המסע הרגשנו שהגיע הזמן לתעד", מסביר שאול. "פתחנו אתר וקבוצת ווטסאפ, ולפני שנה הקמנו ארגון ארצי לשימור מורשת מעפילי קפריסין וכבר רשומים בו 1,600 חברים. הרגשנו שהגיע הזמן לראיין את אלה שנותרו בחיים והחלטנו להתחיל את הפרויקט. איתרנו 25 אנשים שמתגוררים ברעננה ובכפר סבא היום, כמה מהם בדיור מוגן. כולם בני 90 ומעלה, אחדים מהם עדיין צלולים ואפשר לדלות מהם מידע. אנחנו במרוץ נגד הזמן, כי אנשים מזדקנים. רחל ריינשטיין היא הכוח המניע את פרויקט התיעוד והיא שהקצתה משאבים והדריכה את חברי הצוות איך לראיין ולתעד".
עוד תשעה מתושבי רעננה, רובם ילידי קפריסין, כבר עברו הדרכות תיעוד וישולבו בקבוצות תיעוד בהמשך.
אוניית התינוקות
בכ"ח בנובמבר 1947, יום לפני ההצבעה ההיסטורית באו"ם על הקמת מדינת ישראל, הגיעה לארץ המשחתת הבריטית Ocean Vigor, שזכתה לכינוי אוניית התינוקות. במשך שנים שימשה המשחתת להגליית מעפילים לא חוקיים מחופי ישראל למחנות המעצר בקפריסין. הפעם היא עשתה את דרכה בכיוון ההפוך ועליה 609 תינוקות והוריהם, ובסך הכל כ־1,800 מעפילים. הדבר התאפשר בזכות פנייה של גולדה מאיר לבריטים להתיר את עלייתם, לאחר שנחשפה לתנאי התברואה הקשים ולתמותת התינוקות הגבוהה במחנות. על סיפון המשחתת הונחו מאות גיגיות כביסה קטנות ומרופדות בשמיכה, ובתוכן הושכבו התינוקות.
אחד מהם היה דודו יוגב-וצש, 70, שנולד במחנה שלושה חודשים אחרי שהוגלו לשם הוריו. אביו איבד את אשתו הראשונה ואת בנו בפולין ופגש את אשתו השנייה ברוסיה. יחד שרדו את מחנות העקורים בקזחסטן, ובמשך שנתיים וחצי עשו את דרכם לארץ דרך פולין, צ'כיה, אוסטריה ואיטליה. במרץ 1947 הם עלו על ספינת המעפילים מורדי הגטאות, אך כשנכנסו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל לכדה אותם משחתת בריטית, והם נשלחו לקפריסין.
יפה זהבי, 69, מרעננה, ילידת בית החולים הצבאי הבריטי בניקוסיה, היתה גם היא על אוניית התינוקות. הוריה, ניצולי שואה, שהו במחנה עקורים בגרמניה לאחר המלחמה, ומשם יצאו לדרום צרפת ועלו על ספינת המעפילים לְקוממיות. כשהתקרבו לחופי חיפה התפרקה הספינה והחלה לשקוע, וחיילי המשחתת הבריטית שלכדו אותם זמן קצר לפני כן הצילו את חייהם. בפברואר 1947 הם נשלחו לקפריסין במשחתת בריטית שעל סיפונה היו יותר מ-500 עקורים ו-180 מעפילים ממרוקו. יפה נולדה בסוף אפריל 1948. בזמן ששהתה בבית החולים נודע לאמה מאחת האחיות כי אחיה, שלא ראתה תשע שנים, נמצא אף הוא בקפריסין. "לולא נולדתי, היא לא הייתה פוגשת אותו", מתבדחת יפה.
בפברואר 1949, שבוע לפני סגירתם הסופית של מחנות המעצר בקפריסין, עלו יפה ומשפחתה לישראל, הפעם בספינה לְקוממיות. בני המשפחה שוכנו במחנה עולים בפרדס חנה. לפני 44 שנה עברה יפה לרעננה ומאז היא מתגוררת ברחוב מוצקין, קרוב מאוד לגן העלייה, שבו היה מחנה העולים אריה עד שנות ה־60.
רוב המעפילים שעלו באוניית התינוקות שוכנו במחנה העולים הרענני, שהוקם בתחילת 1947 בין רחוב מגדל לרחוב מוצקין, על שטח שתרם לקק"ל יהודי מדרום אפריקה, בתנאי שייקרא על שם בנו, טייס שנפל במלחמת העולם השנייה. במחנה נבנו צריפים, פחונים מקומרים, אוהלים ומעט מבני אבן. בכל מבנה שוכנו כמה משפחות, ושמיכות חצצו ביניהן. מגדל המים שהוקם שימש לאספקת מים לדיירי המחנה. עוד היו במקום מטבח מרכזי, מרפאה וגן ילדים. כאלף משפחות של מעפילי קפריסין שהגיעו למחנה בתקופות שונות נשארו ברעננה ועברו להתגורר בשכונות שנבנו מסביב (נווה דוד רמז, עממי).
יוגב מודה שמעולם לא ייחס חשיבות לעובדה שבתעודת הזהות שלו צוין כי נולד בקפריסין. "גדלתי כצבר והתחנכתי כצבר". כשמלאו לו 50 שנה הזמינה שגרירות קפריסין, שרק נפתחה בארץ, את כל ילדי קפריסין לקבלת תעודות, "ועדיין זה לא דגדג לי יותר מדי. אבל אז פגשתי בכנס כמה אנשים שהיו איתי בבית הספר ובצבא, ופתאום התברר לי שגם הם נולדו בקפריסין. כשחזרתי מהכנס אמא שאלה אותי איך היה, ואמרתי לה: 'הסתובבו שם תינוקות בני 50 וחיפשו זה את זה'".
בהמשך הצטרף יוגב למסע שורשים שערכו בני הדור השני של מעפילי קפריסין במחנות המעצר. "נפגשתי שם עם עוד 150 בני 70, והיו דמעות וחיבוקים. הרגשתי שהרווחתי עוד 150 אחים ואחיות".
תיעוד היסטורי
אחד מ"האחים" החדשים של יוגב הוא אבי שאול, 69, שנולד במחנה המעצר בקפריסין, עלה לארץ בפברואר 1949 ונשלח למחנה העולים הרענני בהיותו בן חצי שנה בלבד. בכיתה שלמד בה, בבית הספר ממלכתי ב', הוא לא היה יוצא דופן. כמחצית מהתלמידים נולדו במחנות בקפריסין או שהוריהם היו עצורים שם. "אנו שומרים על קשר ונפגשים מדי פעם", הוא אומר. הוריו אינם בין החיים עוד. אמו נמלטה לקולחוז בקזחסטן בתקופת השואה, ולפני כ-30 שנה נפטרה. אביו שירת בצבא הרוסי, ולפני שבע שנים נפטר. "היום אני מכה על חטא על כך שלא תיעדתי את סיפוריהם של הוריי".
לדבריו, הכל השתנה באותו מסע שורשים למחנות המעצר בקפריסין: "אבא שלי סיפר לי פעם שאת הצריפים במחנות המעצר בנו שבויי מלחמה גרמנים. כמה אבסורדי — גרמנים הקימו מחנה מעצר בקפריסין לפליטי השואה. אגב, השבויים עצמם שוכנו באוהלים סמוך למעפילים, אך היה צורך להרחיק אותם לאחר שהמעפילים השליכו עליהם אבנים".
עד כה כבר תועד סיפורם של מחצית מהמרואיינים הפוטנציאליים. "רובם עברו חוויות קשות מאוד בשואה, ובתקופת המעצר בקפריסין הם רואים מעין תקופת שיקום, שהרי הם קיבלו שם מיטה ואוכל ורכשו חברים", אומר שאול. "רבים מהמעפילים חסרי תיעוד ויזואלי לסיפוריהם, מכיוון שנאלצו להיפטר ממסמכים ומאלבומי תמונות משפחתיות, כדי לא להסגיר את זהותם לבריטים לאחר מעצרם. בכל פעם שנמצאה איזו תמונה שצולמו בה בני משפחה או חברים, פתאום נפתח צוהר ענק, ועוד סיפורים מרגשים החלו לזרום".
אחד הסיפורים הוא של טובה רבינוביץ, 88: "לא ידעתי שאני בהריון, והתנאים באונייה היו קשים מאוד. פתאום הרגשנו שתי משחתות נצמדות לאונייה שלנו... ריססו אותנו ב-די-די-טי והעבירו אותנו למשחתות אנגליות, והן העבירו אותנו לקפריסין. הגיע זמן הלידה, ובית החולים הצבאי בניקוסיה היה במרחק של כ-40 ק"מ מאיתנו. אמבולנס ובו חיילים בריטים ומיילדת לקח אותי לבית החולים, ושם יילדה אותי רופאה אנגלייה... גולדה מאיר סידרה את מסע התינוקות חזרה לארץ, וכך הגענו כולנו לרעננה ונשארנו בה עד הימים האלה — 70 שנה".
סיפור נוסף שהגיע אליו צוות התיעוד הוא זה של שולה מרפלד-גוטליב, 93: "הגיעו קבוצות רבות מקרקוב, פרטיזנים ובהם קצין תותחנים עם אשה בחודש התשיעי להריונה. לא עבר זמן וקצין התותחנים בא אליי והודיע לי שאשתו כורעת ללדת. הבאנו את האשה לתאו של מפקד האונייה. רופא לא היה, ומיד מוניתי לאחראית ללידה, וציוד רפואי אין. למזלי, הלידה היתה חלקה, ללא צורך בכל סיוע ותפירות. התינוק נעטף בחולצה של מפקד האונייה, וכך ביצעתי את הלידה הראשונה של אחד המעפילים. זכור לי מקרה של תינוק חולה מאוד בן שלושה חודשים שהביאו למרפאה. ואני וד"ר פאלק חשבנו שאין סיכוי להצילו, אבל לא נואשנו וכל הלילה ישבנו וטפטפנו לתינוק טיפות משקה, וב-4:00 הוא התחיל לפקוח את עיניו. את זה אי אפשר לשכוח לעולם".
במשך השנים נפטרו במחנות המעצר 113 תינוקות ו-50 מבוגרים. הם נקברו בקפריסין, ועצמותיהם הובאו לארץ ב-1970, בעזרת הרב גורן, ונקברו בבית העלמין בכפר סמיר בחיפה. "מאז לא נערך לזכרם שום טקס זיכרון", אומר דודו יוגב. "יזמנו טקס כזה, אמרנו קדיש, והחלטנו לקיים אותו בכל שנה".
יפה זהבי היתה מעורבת בארגון טקס האזכרה למעפילים שנפטרו. השנה היא יזמה וארגנה "כינוס תינוקות" ברעננה, בהשתתפות כ-100 איש מיוצאי קפריסין, 15 מהם תושבי רעננה (אחדים מהם נולדו במחנות, ואחדים עלו באוניית התינוקות). בזמן הכינוס נפגשו "התינוקות" עם האחות שקיבלה את פניהם על הרציף בחיפה ואחר כך טיפלה בהם במרפאה שבמחנה העולים ברעננה.
בקרוב מתכוונים ילדי קפריסין ברעננה להציב בגן העלייה שלט הנצחה למחנה המעפילים שהיה שם.
