הכירו את משפחת שרעבי מהרצליה: ההורים - אלירן, מתקין פרקטים ושרית, בעלת מכון יופי, מתמודדים בכל בוקר עם משימה יומיומית – לשלוח לבית הספר את התאומים בני העשר וחצי ליאל ואריאל, את דניאל בן התשע וחצי ואת אלירז בן השבע וחצי, ולגן חובה את אודל, בת החמש וחצי.
שרית וחמשת הילדים. "זה לא פשוט" | צילום: אסף פרידמןשרית וחמשת הילדים. "זה לא פשוט" | צילום: אסף פרידמן
שרית וחמשת הילדים. "זה לא פשוט" | צילום: אסף פרידמן
(שרית וחמשת הילדים. "זה לא פשוט" | צילום: אסף פרידמן)
שרית קמה ברבע לשבע, מכינה לעצמה קפה ומעירה את הילדים ("לא כולם מתעוררים בקלות, דניאל תמיד מתעורר אחרון"). בכל בוקר, בתורנות, אחד הילדים ממלא את בקבוקי השתייה של כולם. לכל ילד בקבוק שתייה משלו, בצבע שהוא בחר. יש גם תורנות להוצאת שני הכלבים (דובי ודובה) לטיול של בוקר, שנמשך חמש דקות בלבד.
ליאל עוזרת לאחותה הקטנה לנעול נעליים ומסדרת לה את הקוקו. בינתיים מוודאת שרית שכולם הכניסו לילקוטים שלהם את הכריכים, המשקפיים, הקלמר ויתר הציוד לבית הספר, ומכינה להם קערת קורנפלקס בחלב, כוס שוקו אקטימל או כוס תה עם עוגיות. יש להם בדיוק ארבע דקות לשתות, ובשעה עשרים לשמונה הם חייבים להיות בוואן המשפחתי (כיאה למשפחה עם חמישה ילדים), "אחרת לא נגיע בזמן לבית הספר ולגן". לפני שהיא מתניעה היא מבררת שוב שכולם הכניסו למכונית את התיקים שלהם ("פעמיים בשבוע אני מקבלת טלפון לעבודה שאחד הילדים שכח משהו בבית או באוטו"). אם הם עומדים בלוח הזמנים – הנסיעה לבית הספר נמשכת כשמונה דקות, ומשם היא ממשיכה לגן, הנמצא במרחק של שלוש דקות נסיעה.
עוד יומיים כל הטירוף הזה חוזר לבית משפחת שרעבי. "אני לא שמחה שהחופש נגמר", מודה ליאל, "אבל אני מתרגשת לקראת העלייה לכיתה ה'. הבטחתי להוריי שהשנה אפתח דף חדש, אתחיל להקשיב בכיתה ואהיה תלמידה טובה, ואם כך יהיה, סבא הבטיח שיקנה לי אייפון חדש".