הרבה יצירתיות יש בסטודיו לקרמיקה "כליקאסו" שבכפר סבא - אך היצירה היפה ביותר, הינה החיבור השקט שנוצר בתוכו בין מתמודדי נפש המדריכים במקום ובין הקהילה הרחבה.
המקום, אשר מופעל על ידי "אנוש", העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מציע למבקריו להנות מחווית יצירה בעל ערך מוסף. קונספט מתחמי היצירה בקרמיקה נפוץ מאוד בחוץ לארץ, ומתאים לקשת רחבה - הורים המחפשים בילוי עם ילדיהם, זוגות המבקשים בדייט מקורי, חברות שרוצות פעילות מקורית לעובדיהם, ואנשים הבאים בגפם, ושוקעים בשעות ארוכות של יצירה.
"שנה שעברה קיימנו פה יום הולדת לאישה בת 98 ו-60 מבני משפחתה הגיעו", מספרת סיגל רוזנפלד, מנהלת המקום. הסטודיו פועל לאורך כל השנה, אבל בקיץ מתקיימות פעילויות מיוחדות המתפרסמות באתר האינטרנט של המקום. המגיעים מקבלים כלי שיוצר על ידי מתמודדי נפש, ובסוף תהליך הצביעה מקבלים מוצר מוגמר לביתם. תוך כדי שיחה, מתמלא המקום בילדים צוהלים שהגיעו עם הוריהם.הסטודיו הוקם כבר לפני שלוש שנים, אך ככל שעבר הזמן הלך והפך לבית בעבור מעגל הולך וגדל של אנשים - מתמודדי נפש וחובבי יצירה.
"בהתחלה שפתחתי את הסטודיו אמרו לי שאני לא נורמלית, ושאנשים לא יבואו עם ילדים למקום שיש בו נושא של בריאות נפש. אנשים מאוד תומכים". סיגל לא הכירה את עולם בריאות הנפש לפני. היא הגיעה לכאן לאחר שפנו אליה מעמותת אנוש, והציעו לה לשתף פעולה.
"זאת חוויה מדהימה בשבילי. מאתגרת ומעשירה. שמגיעה אישתו של מתמודד או מישהו שחוזר אחרי הרבה זמן שהיה באשפוז ומספר כמה המקום הזה חשוב בשבילו, זה ממלא אותי". לא היה למתמודדים חשש מחשיפה?"יש ויש. היו כאלה שעבדו מאחורה באריזה והיו כאלה שראיתי איך ברגע שהסטודיו מתמלא הם בורחים. לפעמים אנשים שאלו שאלות בקול רם, וזה שם אותנו במצב לא נעים. יחד עם המתמודדים ניסחנו קלף שנמצא על כל שולחן, ומסביר על המקום. זה מקום עבודה בשבילם, אבל זה גם מקום שיקומי. המתמודדים מקבלים אחריות גדולה".
מה לדעתך זה נותן להם?
"קודם כל, תהליך של חזרה לעבודה. של לקום כל בוקר. לפני שהגעתי לכאן לא הבנתי שזה לא מובן מאליו, להגיע לעבודה. אתה פתאום מבין את המשמעות של המקום הזה, שבו הם יכולים להוריד מחסומים ולהרגיש בנוח עם הקהל. עצם העובדה שיש למתמודד מקום בטוח לצאת אליו, שווה המון".
אורטל מסיקה, בת 35 מפתח תקווה, מגיעה ארבעה ימים בשבוע לסטודיו בכפר סבא. בבית, נמצאים שני ילדיה בגיל העשרה. בעשור האחרון התמודדה אורטל עם מניה דפרסיה והפרעת אישיות גבולית, מה שדרש ממנה להקדיש כוחות אדירים לטיפולים ולעזוב את עבודתה. התעסוקה שלב רב חשיבות בהליך השיקום והחזרה לחברה. "המון זמן חיפשנו מקום תעסוקתי בשבילי. הלכנו לראות כל מיני מקומות, ושום דבר לא מצא חן בעיני. בסוף החונכת שלי אמרה שיש את המקום הזה, של עמותת אנוש. הגעתי לפה, וישר אהבתי".
"זה היה שונה ממקומות התעוסקתיים האחרים שהייתי בהם", ממשיכה אורטל, "היה לי מאוד קשה במהלך השנים שבהן הייתי כלואה במצבים אחרים שבהם לא יכלתי לעבוד. העבודה כאן מזכירה לי את האני הקודמת שהייתי, ומוכיחה לי שלא הלכתי לאיבוד בתקופה הלא טובה. השיקום בא מתוך רצון, וכל עוד לא היה לי רצון שום שיקום לא היה עוזר. כל הצוות של אנוש תמכו בי מהרגע שנחתתי פה, וראו בי דברים שאפילו אני שכחתי שקיימים בי. הם ישר שמו לי תמונה מאוד ברורה שאני יכולה להשיג את היעדים ואת החלומות שלי".
מה החלום העיקרי שלך?
"קודם כל שיהיה טוב לילדים שלי. אני רוצה להרגיש טוב בשביל שלהם יהיה טוב. עכשיו שטוב לי, הם רואים את זה והתקשורת בינינו הרבה יותר טובה. אין לי שאיפות גדולות, העיקר להיות בריאה".
אך בהמשך השיחה - נחשף חלום קטן ורב חשיבות - לתמוך במתמודדים אחרים. כאן, עתיד חלומה להפוך למציאות. בהמשך הדרך, מיועדת אורטל להשתלב בצוות העובדים הקבוע של המקום וללוות מתמודדים אחרים בתהליך שיקומם".
