לאורך כל הריאיון איתה, רונה דייויס, משוררת וסופרת טרנס-לסבית מכפר סבא, מיררה בבכי. דמעות שנגעו בעיקר נגעו בנקודות זמן שבהן היא אכזבה את עצמה לאורך חייה מלאי התהפוכות: היא נולדה לפני 51 שנה כירון דייויס, למשפחה אוהבת ותומכת בתל אביב. בגיל 11 היא הבינה שהיא בעצם בת, אך היא נכנסה עמוק לארון, התגייסה ושירתה כלוחמת, התחתנה והביאה שלושה ילדים לעולם, אותם היא מגדלת בשנים האחרונות לבדה. על הדרך היא חזרה בתשובה לתקופה מסוימת, חלתה בפרקינסון, ולפני שש שנים החליטה להתאחד עם פנימיותה וזהותה המינית והפכה לאישה: "איבדתי כל כך הרבה שנים יקרות. הכנסתי את עצמי לתוך ארון במודע, על זה אני לא סולחת לעצמי".
ילד, ילדה
השיחה עם דייויס הייתה קשה. ניכר שלראשונה היא מתראיינת, ועוד יותר ניכר ההדהוד העמום של כאב שליווה את קולה. הדהוד של אובדן ואכזבה. היא עברה הרבה תלאות בחייה. היא נולדה בעצם כילד, בן שני במשפחה בת שבעה אחיות ואחיות. "זה נדיר שיש שבעה ילדים במשפחה אשכנזית וחילונית בתל אביב", היא אומרת ומחייכת אולי בפעם היחידה בריאיון.
כילד מתבגר בתחילת שנות השמונים של המאה קודמת, היא כבר העבירה בזהות מינית שהייתה די ברורה לה: "בגיל 11 נראה היה לי שנולדתי כזכר בטעות", היא משחזרת, "התחושה הייתה שאני בעצם אמורה להיות ילדה, וילדה שנמשכת עוד לבנות, ואני בכלל ילד. משהו במורכבות הזו חלחל בי באותו הזמן, לא ידעתי איך 'לאכול את זה', אבל די היה ברור לי באותה תקופה ובעיקר בשנות הנערות, שאני זורמת עם זה. בגיל 16 כבר עזבתי את הבית, ההורים דווקא אהבו ותמכו, אבל הייתה בי איזו מרדנות נגד הנורמה, לא יודעת איך להסביר את זה.
"ההורים והמשפחה דאגו לי כל הזמן, אבל אני לא שמתי קצוץ על הדאגה הזו והחלטתי לחיות את חיי במה שנקרא אז בתל אביב של שנות ה-80 העליזות 'משולש אלנבי'. בהתחלה כדי להתקיים ולשרוד, למרות שאני מדגישה שלא היה לי צורך בזה, כי המשפחה כן קיבלה אותי, עשיתי הרבה שטויות, מעדיפה לא לדבר על זה. בתי מלון, אנשים זרים, תשלימו לבד את הפאזל הלא מסובך הזה. חוויתי גם תקיפות אלימות. המושג של טרנסג'נדריות לא היה מקובל וכמעט לא מוכר בתקופה ההיא.
"הכרתי בחורה צרפתיה בשם הלן, היינו חברות טובות, הייתה שם אהבה. הייתי בעיצומם של חיים סוערים, נערה מתבגרת שאף אחד לא יכול לתייג אותה. הומו, קוקסינל, לסבית, מה הולך כאן? היום זה יותר ברור. מה ששבר את גב הגמל הייתה טעות שעשיתי בזמנו, בתקופה ההיא מלכת הלילה ושל 'משולש אלנבי' הייתה ירדנה מארש (יצאנית, ממנותחות המין הראשונות בישראל, שנורתה למוות בשנת 2006 א.א), היא לא אהבה בלשון המעטה את הלן, החברה שלי, ואני בטעות עשיתי את הדבר האחרון שעושים במקרה כזה, התלוננתי עליה במשטרה. היה ברור לכולנו שדבר כזה הוא גזר דין מוות חברתי במשולש. אז כולנו ברחנו. נעלמנו. והבריחה שלי תורגמה לבריחה מהירה לתוך הארון, בחזרה, חשבתי ששם אהיה בטוחה, ולא הבנתי ששם זה הקבר שבו אני אהיה למשך יותר מ־20 שנה".
סטרייט, לוחם
כשירון דאז מבועת מהסיטואציה ההזויה אליה נקלע, הוא החליט לחיות את חייו כסטרייט נורמטיבי, עד כמה שהיה אפשר.
בכל זאת הוא היה די מוכר בקהילה. הוא עבר מגורים והחליט להתגייס. בצה"ל אז לא קיבלו באהדה גדולה בעלי נטיות והחליטו שלא לגייס אותו. הוא נלחם לשרת, והתגייס בסופו של דבר כלוחם, וסיים שלוש שנות שירות. את פרנסתו, כאוטודידקט מוכשר, הוא מצא כמתכנת: "היום זה נקרא הייטקיסט, אז, בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה-90, ההייטק היה בחיתוליו, אז הייתי מתכנת, כמו נפח, וספר. שם מקצוע כזה בלי הילה של מיליונרים".
התחפרותה של רונה בארון הביאה אותו לסמן מטרה ברורה ומיידית, להקים משפחה וכמה שיותר מהר: "זה היה ברור לי שאני צריך מישהי כדי להקים משפחה. הראשונה שיצאתי איתה לדייט לא הסכימה. השנייה שהסכימה - איתה התחתנתי".
השניים התגוררו יחד בתל אביב, הרחק מאוד מהעולם שבו התהוללה רונה כבחור, והביאו שני ילדים לעולם. הראשון אובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך: "ברור שלא הייתה שם אהבה גדולה. הייתי חרא של בעל, אבל התנהלנו כמשפחה נורמטיבית".
הייאוש באנגליה
בשל כשרונה כמתכנתת בעולם ההייטק שהתחיל להתרחב בעולם, קיבלה רונה הצעה לעבוד בבריטניה. בהחלטה משפחתית הם החליטו להגר, 'רילוקיישן', עם שני ילדיהם: "מאוד נהניתי בבריטניה", נזכרת רונה, "אבל אשתי לא הסתדרה שם. היא רצתה לחזור לארץ, לא רציתי כל הזמן מריבות בבית והסכמתי לחזור ארצה אחרי מספר שנים מועטות".
כשחזרו ארצה החליט הזוג לעבור ולהתגורר בשומרון, מקום מגורי משפחתה של אשתו, שם הביאו לעולם גם את בנם השלישי. השנים בהן היה חבוי בארון, כמו גם הלחץ הנפשי, החלו לתת את אותותיהם. המריבות לא פסקו, ורונה התחילה להתכנס בתוך עצמה והייתה בדכדוך עמוק. בגיל 41, כשהיחסים בין בני הזוג כבר עלו על שרטון שאין ממנו תקומה, ביום בהיר אחד עזבה האישה את הבית והותירה את רונה עם שלושת ילדיהם, הגדול בן 11 והקטן בן 6, לבדם: "ברור שהופתעתי מכך שהיא עזבה, אבל אז לא נתתי את ליבי כל כך. הלחץ הנפשי התגבר, את הילדים היה צריך לגדל. לא עלתה בלבי אפילו בדל של מחשבה למסור אותם למשפחות אומנה. הם האהבות הגדולות שלי. הדבר היחידי הטהור שיש לי בחיי".
בעודה מנסה לעכל את הסיטואציה החדשה והכואבת, ניחתה על רונה כעבור חצי שנה מכה נוספת, היא אובחנה במחלת פרקינסון חריפה, דכאון עמוק, שכלל גם כמה ניסיונות אובדניות ("שנמנעו ברגע האחרון רק בגלל המחשבה על הילדים"). במסגרת זו, כשהיא מנסה להיחלץ מהתסבוכת הזו שנקראת "חיים" שנכפו עליה, היא החלה לחזור בתשובה: "כשרות, שבת וכו'. בהתחלה בגלל הילד הקטן, אחר כך נסחפנו כל המשפחה. זה היה מפלט רגעי, די זמני, זה היה ברור שזה מפלט, רק היו הרבה דברים שהיו ברורים לי בחיים שהם טעות ובכל זאת נכנסתי אליהם במודע".
לאחר תקופה קצרה היא חזרה בשאלה. ושוב מצאה את עצמה בלופ של חיים חצויים, שבהם היא מאסה כבר לפני 20 שנה.
השחרור בגיל 45
כשהיא חיה עם פרקינסון, מגדלת שלושה ילדים, מתנהלת בזהות כפולה ובמרה שחורה במשך ארבע שנים קשות, החליטה רונה בהחלטה שדרשה ממנה תעצומות נפש להתחיל ולמזער נזקים: "הייתי בגיל 45, לא רציתי לגמור את חיי באותו רגע, למרות שכל הזמן הייתה לי הנטיה הזו, איבדתי כל כך הרבה זמן יקר, אז היה צריך שינוי רדיקלי בחיי, שאחיה אותם כפי שהייתי אמורה לחיות אותם אז כנערה בת 16, שלא עושה כל כך הרבה טעויות".
היא ניגשה לניתוח ראש, בשל מחלת הפרקינסון שהחריפה. הניתוח הצליח ורוב התסמינים נעלמו. עברה להתגורר בכפר סבא, והחליטה שמהיום היא כבר לא ירון המוכה והחבול, אלא רונה: "אישה טרנסית לסבית שחיה עם הרבה מורכבויות ורוצה להיות מאושרת", כדבריה.
איך הגיבו הילדים?
"הם מאוד תמכו, מבחינתם רק שאני אהיה מאושרת, הם כל הזמן דואגים לי, מחבקים אותי, ומפגינים אהבה. קשה להם לראות אותי במצב לא טוב, במצב של בכי, הם רוצים לראות אותי שלמה עם עצמי ומאושרת".
כרגע היא עדיין לא עברה ניתוח לשינוי מין, אבל היא מנסה למצוא פתרונות רפואיים שיאפשרו לה את זה: "בגלל מחלת הפרקינסון שאני חיה איתה ודברים אחרים נלווים, זה לא כל כך פשוט, מבחינה רפואית, לעבור ניתוח כזה, אני מקווה שאמצא לזה פתרון, ואז אולי אוכל לחיות כמו הילדה הקטנה בגיל 11 שהבינה שהיא שונה, והיה לה כיף עם זה".
קראו גם:
שירה ראשונה, טרנס לסבי
כחלק מהתמודדותה במהלך השנים הפכה רונה דייוויס לסופרת ומשוררת, היא הוציאה ספר פרוזה באנגלית על מחלת הפרקינסון איתה היא התמודדה, ובימים אלו היא פתחה בקמפיין מימון המונים להוצא קובץ נוסף, "שירה ראשונה, טרנס לסבי" שמו, שהוא למעשה, כך היא מגדירה אותו "נייר עמדה רגשי".
"מדובר בספר קטעי שירה ופרוזה שהוצאתי לקבוצה סגורה תוך כדי תהליך טיפולי", היא מתארת, "סך הכול 25 קטעים פואטיים, 7,360 מילים מאוגדות ל־25 קטעים. זה למעשה תוצר של חודש טיפול, שבו כתבתי מספר טקסטים למטפלת שלי על כל מיני רגשות וסיטואציות שהייתי צריכה להתמודד איתם. חברותיי שראו את את הטקסטים עמדו על כך שאפרסם אותם במספר אתרים והפידבק היה פשוט נהדר. מצד שני התחלתי להרגיש מתחזה, הטקסטים הללו לא היו שירים מבחינתי אלא 'ניירות עמדה' רגשיים, ואז השתתקתי. אחרי שבועיים של שתיקה הבנתי שהקובץ הזה חייב לצאת החוצה. אבל אני לא אוכל לעשות את זה לבד, אני צריכה עזרה בהדפסה ולכן פתחתי בקמפיין מימון המונים בהדסטארט.
מבקרת המדיה ענת אבישר, אשר כותבת תחת הפסבדונים "השרלילית" ויש לה ערוץ מומלץ בטיקטוק, המליצה על הקובץ: "הסופרת רונה דייויס היא משוררת טרנסית שחיה עם פרקינסון. ואם לא די בכך שזהותה מרובדת כך גם אמנותיה, שירים שבאים הישר מרצף תודעה ובהם קולות מילדותה ובגרותה עמם היא משוחחת בטבעיות. במובנים רבים, רונה היא נביאת זרם השירה הטבעית".
למעוניינים להשתתף בהדסטארט יש להקיש בגוגל: שירה ראשונה, טרנס לסבי
