"רציתי להגיד לך שאני גאה בך על כל מה שאתה עובר, אני יודע שחלק ענק מזה בגללי ואני מעריך שלמרות הקושי אתה משתדל לשמור עליי ולא לפגוע. עברנו כל כך הרבה ולא כל כך הסתדרתי עם הנפש שלך לתקופה לא קצרה, אבל אנחנו כרגע במצב טוב יותר ביחס לעבר והכל בזכותך. ולמרות שאני יודע שיש פעמים שאתה מרגיש שאתה רוצה להתנתק ממני, אני מעריך את זה שאתה שומר עליי ולא מוותר. תסתכל על העבר, איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו... שיפור משמעותי, נכון? אני מאמין בך שתצליח להמשיך בדרך הזאת עד שנרגיש שאנחנו מאה אחוז אנחנו".
קראו גם >>
את המכתב הזה, שכתב לעצמו במסגרת סמינר של תנועת הנוער הגאה "איגי", הקריא ליאם דיחמנט מכפר סבא, שעולה לכיתה י"ב במגמת מדיה ופרסום ב"אורט שפירא" בסרט התיעודי "הדרך לעצמי" שביים ובו הוא חושף את התהליך שעבר מאז החליט לשנות את מינו - להפוך מנערה לנער.
"קוראים לי ליאם וקיבלתי לפני שלושה ימים את הזריקה השנייה שלי. היום אני חודש על טסטוסטרון" - את הקטע הזה צילם לפני כשנה, ואחת לחודש חזר וצילם את עצמו כדי לעקוב אחרי השינויים שחלו במראה פניו (הפכו מרובעות יותר, עם גרוגרת בולטת) ובקולו שהתעבה. סדרת הסרטונים הללו שולבה בסרט כמוטיב חוזר. "תמיד כששאלו אותי מה אני רוצה להיות", הוא אומר למצלמה, "אמרתי שקודם כל אני רוצה להיות אני עצמי ולהרגיש הכי טוב עם עצמי, להרגיש שאני ליאם".
"חייתי בהכחשה"
כשנולד, לפני כמעט 18 שנה, העניקו לו הוריו את השם ליאת. ילדה יפה ותזזיתית, טום־בוי, שסירבה ללבוש שמלות ושהעדיפה לשחק עם בנים, בצעצועים של בנים (רובים, מכוניות עם שלט) ולא בבובות. "בבית היו לי ולאחותי הבכורה רק צעצועים של ילדות, ויכולתי לשחק בצעצועי בנים רק כשביקרתי בבתים של החברים שלי. פעם, באיזו ארוחה משפחתית, מישהו הביא לי מתנה ארוזה יפה. כל כך רציתי מכונית ופתאום מצאתי שם בובת בראץ. אני זוכר את האכזבה שלי".
"כבר כילדה צעירה חשתי חוסר התאמה בין איך שרואים אותי כלפי חוץ לבין איך שאני מרגיש בפנים. כל הזמן חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי גדל בגוף זכר, אבל חשבתי שזה נורמלי להרגיש ולחשוב כך, חשבתי שכולם מרגישים כך והתעלמתי מזה".
הוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים והוא גדל עם אמו, סייעת בעירייה, ועם אחותו. אביו מתגורר ועובד בדרום ושומר איתו על קשר הדוק. הוא למד בבית הספר היסודי "גורדון" ובחטיבת "שרת". "עד כיתה ח' חייתי בהכחשה ובהדחקה, לא הגדרתי את עצמי כבן או בת, ורק בכיתה ט' הבנתי שזה לא נכון לי להמשיך כך. אבל לא רציתי להפיל על סביבתי פצצה ולשנות הכל בבת אחת ב־180 מעלות, אז עשיתי את זה בכמה שלבים".
הצעד הראשון היה לקצץ את שערו הארוך, שעד אז נהג לאסוף אותו ולקשור אותו בחוזקה בקוקו על העורף. הוא עשה זאת לפני כשנתיים בעת ביקור משפחתי בארגנטינה, נכנס למספרה ויצא עם שיער קצר. כשהצטרף ל"איגי" כבר הזדהה כבן; כשהגיע לתיכון הציג עצמו כ"ליאם" וביקש שיפנו אליו בלשון זכר.
כשסיפר להוריו, הם הגיבו בהבנה. "אמא לא ממש הייתה מופתעת, היא תמיד שמה לב לכך שאני לא מתנהג כבת, והייתה אפילו אומרת: 'הוא מתנהג יותר כמו בן'. היא הייתה מודאגת יותר מתגובת הסביבה". בסרט היא נלווית אל בנה לפגישה עם רופאה ואומרת לה: " נולד לי ילד בגיל 16".
גם האב קיבל את הבשורה באמפתיה. "הוא אמר לי: 'בסדר, הכל טוב, אני איתך, מה שאתה צריך - דבר איתי'. אחותי שמעה על כך מאמא שלי, אף פעם לא שוחחנו על כך ישירות, אבל בכל פעם שמישהו פונה אליי בלשון נקבה היא דואגת לתקן אותו".
רגעים קשים
על רקע תמונות ילדות של ליאם כליאת הוא מתייחס בסרט לתהליך בפתיחות רבה: "לא קמתי בבוקר ואמרתי שבא לי להיות טראנס, להיות גבר, עכשיו אני הולך לשנות דברים סתם כך כי בא לי וזה כיף. זה לא כיף, ממש לא כיף, יש רגעים מאוד קשים".
כיום מציין ליאם שנה לתחילת הטיפול ההורמונלי. ניכר שינוי במראו, גם שער הגוף החל לצמוח, אבל את החזה הנשי יוכל לנתח רק אחרי גיל 18. הוא מקווה להשיג מימון מבית החולים שבו כבר החל את תהליך האבחון. בינתיים הוא משטיח את החזה באמצעות גופייה צמודה. לשמחתו, כתוצאה מהטיפול ההורמונלי, המחזור החודשי כבר לא מציק לו יותר.
איך אתה מגדיר את עצמך בשלב זה?
"ביסקסואל. אני נמשך גם לבנים וגם לבנות. וכבר היו לי קשרים עם שני המינים".
כאמור, את הסרט ביים במסגרת מגמת המדיה והפרסום ב"אורט שפירא". "בכיתה י"א התבקשנו לבחור ארגון ולהכין עבורו סרט תיעודי, והיה לי ברור שאעשה זאת על 'איגי'. יחד עם חברי הקבוצה שלי (המפיק עומר היילינגר, הצלם איתי מויאל, העורכת ענבל דון) והמורה-המנחה איתי אברמוביץ׳ החלטנו להתמקד בטראנס ג'נדר, אבל התלבטנו על מי לעשות את הסרט. בסוף החלטנו להתמקד בסיפור האישי שלי. תכננו לצלם פעילויות והרצאה שלי ב'איגי', את מצעד הגאווה, אך בגלל משבר הקורונה בוטלו כל הפעילויות ב'איגי' וגם המצעד בוטל. לשמחתי, כשהוזמנתי להצטלם לקמפיין פרסומי של חברת 'נייקי' לרגל יום הגאווה, הותר לנו להביא גם את המצלמה שלנו כדי לתעד את הצילומים ולשבץ בסרט שלנו".
שלבי העריכה הסופיים של הסרט בוצעו במקביל לבחינות הבגרות, ואחרי כמה גרסאות הוא הושלם, וכבר מוקרן בדף הפייסבוק ובאתר של "איגי".
אילו תגובות קיבלת?
"רבים אמרו לי ש'המכתב לעצמי' שהקראתי בסוף הסרט ריגש אותם מאוד. כתבתי אותו במסגרת סדנה שעברנו ב'איגי'. הקראתי אותו באוזני משתתפי הסדנה וכולם התרגשו. חשבתי שיהיה נכון לשלב אותו בסרט, כמין סגירת מעגל, כדי לוודא שאני אכן מרגיש טוב יותר עם עצמי. ואכן, הסרט הזה הוא החותם ששמתי על הזהות שלי".
