תפארת פטרזייל עזבה השבוע את דירתה ברעננה, דירה המותאמת למגבלות הנגישות שלה כנכה המרותקת לכיסא גלגלים. היא התקשתה למצוא דירה נגישה חלופית שתאפשר לה, כאם יחידנית, לגדל את שתי בנותיה, ובקרוב גם את הבת השלישית שהיא נושאת ברחמה וצפויה להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
קראו גם >>
זה למעלה משנה שהיא אינה מצליחה לגייס לעזרתה מטפלת סיעודית קבועה, ולפני תשעה חודשים, עקב הרעה במצבה הבריאותי, היא נאלצה להעביר את שתי בנותיה למשמורת אצל הגרוש שלה. מאז היא נאבקת מול הרשויות כדי לקבל אישור להעסיק מטפלת זרה, כדי שתוכל להחזיר את בנותיה ולטפל בהן.
בצעירותה למדה תפארת (36) משחק בלוס אנג'לס ובסטודיו של יורם לוינשטיין, וריקוד (ג'אז וסטפס) בסטודיו למחול. מצעירה דינמית שהתנועה היא שגרת חייה היא הפכה למוגבלת בתפקודה המוטורי בעקבות תאונת דרכים קשה שעברה לפני 14 שנה. אוטובוס התנגש במכוניתה מאחור, היא נפצעה בגבה ובצווארה ונזקקה לניתוח ירך. הפציעה האיצה אצלה תסמונת מולדת המתבטאת בגמישות יתר של המפרקים וכרוכה בכאבים כרוניים ובמוגבלות מוטורית. אחרי שנה של בדיקות וטיפולים באנגליה הבינה שמצבה הגופני לא ישתפר ונאלצה להכיר בנכותה.
לפני שמונה שנים פגשה את נתי כהן (36), חבר ילדות וכיום מטפל בעיסוי. הם הפכו לבני זוג, גרו בתל אביב והביאו לעולם את שתי בנותיהם (כיום בנות חמש וחצי וארבע וחצי). הם נישאו רק לפני ארבע שנים, ושנה לאחר מכן התגרשו. תפארת קיבלה את המשמורת על בנותיה, וקיבלה מזונות מבעלה לשעבר. נוסף על דמי המזונות היא מקבלת מהביטוח הלאומי קצבת נכות, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ילדים. בכספים הללו (כ־6,500 שקל) היא הייתה אמורה לממן את העסקתה של מטפלת סיעודית (שעלותה 8,000-7,000 שקל בחודש).
את האישור להעסקת מטפלת סיעודית זרה קיבלה ב־2015, וכבר אז התמודדה עם קושי רב למצוא מטפלת שתהיה מוכנה לטפל באישה צעירה בעלת משפחה ותינוקת קטנה. "המטפלות מעדיפות לעבוד עם קשישים", היא אומרת. ואכן, המטפלת הראשונה (שהייתה כבר ותיקה בארץ) עזבה לאחר חודשים אחדים, ותפארת נאלצה להיעזר בנתי ובמטפלות מזדמנות. גם המטפלת השנייה (שהובאה לארץ במיוחד עבורה) עזבה לאחר שבועות אחדים ("היינו עבורה תחנת מעבר, קרש קפיצה למטופל קשיש").
גם מהמטפלת השלישית היא לא רוותה נחת. תחילה היא דרשה לצאת לחופשת מולדת בת שלושה שבועות וחזרה אחרי חודש וחצי. בשובה העלתה דרישות שונות (שכר גבוה יותר, אופניים חשמליים). בחלוף שמונה חודשים הודיעה לה המטפלת שאינה מוכנה לעבור לגור ברעננה. כיוון שאשרת העבודה של המטפלת הרביעית פגה לאחר ששהתה בארץ מעבר לזמן המותר, ביקשה תפארת מרשות ההגירה להאריך את אשרת העבודה מטעמים הומניטריים, אך בקשתה נדחתה. "לא עמדתי בקריטריון של נכות בשיעור 188 אחוז", אומרת תפארת, "אני רק 75 אחוז". בתום שלושה חודשים נאלצה המטפלת לעזוב, וזה למעלה משנה שתפארת נותרה ללא מטפלת קבועה. "כשמטפלות שומעות שיש ילדים בבית הן לא רוצות לעבוד.
"פניתי למחלקת הרווחה בעיריית רעננה, אך נמסר לי שכיוון שאני מקבלת מהביטוח הלאומי קצבת נכות וקצבת שירותים מיוחדים, החוק אינו מתיר למחלקת הרווחה לספק לי עזרה קבועה בבית. כשדיווחתי להם שאני לא מסוגלת לטפל בילדות שלי, הם חייבו אותי להעביר את הילדות לאבא שלהן".
רוצות את אמא
לפני כתשעה חודשים, לאחר שחלה הידרדרות במצבה הבריאותי של תפארת, עברו הבנות להתגורר עם אביהן בתל אביב. הן המשיכו לבקר בגנים ברעננה, וכך התאפשר לתפארת לראות אותן כמעט יום יום לשעה קלה. בתקופת הסגר התאחדה המשפחה המפוצלת בבית הוריה של תפארת בירושלים, אך בתום הסגר התפצלה שוב. הבנות חזרו לגור בתל אביב עם נתי, שמשתדל להביא אותן בכל יום לביקור ברעננה.
"לניתוק מהאמא יש השפעה דרסטית על הילדות", אומר נתי, "זה בא לידי ביטוי בהיבטים רגשיים, בתחושה של אובדן. הילדות רוצות לחזור לאמא שלהן, אבל זה לא מתאפשר. פניתי לעובדת סוציאלית בתל אביב אבל נאמר לי שמחלקת הרווחה ברעננה צריכה לטפל בהן כיוון שהן היו רשומות בגנים ברעננה. למחלקת הרווחה יש כוונות טובות, אבל אין להם משאבים לסייע".
מעיריית רעננה נמסר: "האגף לשירותים חברתיים מלווה אותה ומסייע לה רבות בהשגת זכויות אל מול משרד הרווחה ובסיוע כספי. בזכות פעילות האגף אף הושג לה אישור חריג ומיוחד לסיוע ביתי. נמשיך לתמוך בה ולנסות לסייע ככל הניתן".
לטענת תפארת, "במקום לספק לי סומכת קבועה יום יום, שזה מה שאנחנו רוצים וצריכים, הם השיגו שהביטוח הלאומי יממן 70 שעות חודשיות לסומכת (פעמיים בשבוע לכמה שעות), אבל כשהתקשרתי לחברות אמרו לי שאפשר למצוא מישהי לניקיון או לבישולים, אבל לא לעזור לי. אולי אם אממן מכיסי. עזרו לי גם בתלושים לסנדלים ובית הכנסת נתן 400 שקל בפורים, אבל אלה לא הדברים שאני צריכה. איך הם עוזרים במציאת מטפלת/סומכת קבועה בתוך הבית כדי שהבנות יחזרו הביתה ושלא יצטרכו לעזוב שוב עוד חודשיים. ברווחה אמרו לי שזו לא האחריות שלהם ושהם עשו את שלהם בהשגת 'שעות סמך לפנים משורת הדין'. הבהירו לי שאין להם איך לעזור בעזרה יציבה בבית, ואני חייבת למצוא את הפתרון לבד".
בשנים שלאחר התאונה עבדה תפארת מהבית – כתבה לעיתון בארה"ב וסיפקה תוכן לאתרים. זה שנים שהיא איננה מסוגלת לעבוד ולעמוד בדד־ליין המתחייב. היא נאלצת להיעזר במשפחה ובהלוואות. חובותיה לבנקים ולאנשים פרטיים כבר הצטברו ל־120 אלף שקל. תביעת פיצויים שהגישה אחרי התאונה לחברת הביטוח עדיין לא הסתיימה. "כל סכום שאקבל ישפר את מצבי", היא אומרת. "עם הנכות למדתי לחיות, אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם הביורוקרטיה, והטרגדיה הגדולה היא שאני לא יכולה לגדל את הילדות שלי. זוהי זכות בסיסית של כל אמא, ואף אחד לא יכול לטעון נגד ההורות שלי". בקרוב תיאלץ להתמודד עם תינוקת חדשה. "יותר קל לטפל בתינוקת מאשר בילדות גדולות", היא אומרת.
הסיכוי היחיד
בתקופת הסגר פתחה תפארת דף פייסבוק ושמו "למה בלי ילדיי?" ובו היא מספרת על הקושי העצום שהיא חווה כאם יחידנית נכה, שנאלצת בשל החמרה במצבה הרפואי לוותר על גידול ילדיה. "איך אתאר את הכאב העצום, הפחד ותחושת הכישלון שאמא חווה כשהיא שומעת את ילדתה בת השלוש קוראת 'אמא, אני צריכה עזרה!' שוב ושוב ושוב, אבל הגוף פשוט לא מגיב? לא הצלחתי אפילו לגרור את עצמי לתוך כיסא הגלגלים, והתעלפתי כל פעם שרק ניסיתי. כל זה מול המלאכיות הטהורות הללו, שכבר חוו חודשים כאב וטראומה למראה אימן ההרוסה. בשלב הזה לא נותרה לי ברירה אלא לעשות את הטלפון הנוראי לאבא שלהן, שיבוא מהר לקחת. הן לא יכולות לחזור, עד שתהיה פה עזרה יציבה.
"מתברר שלילדים של נכים אין הזכות הבסיסית להישאר עם ההורה. אחרי פורים קיבלתי טלפון מהרווחה: 'אם הבנות יישנו בבית ללא עזרה, הן יילקחו לאומנה. הייתי המומה ומזועזעת. הלא אני זו שפניתי לרווחה לעזרה. ביקשתי, דרשתי. פנו גם בשבילי. איך זה התהפך עליי?
"לדירה הזו הילדות כבר לא יחזרו. כבר הרבה זמן שהמיטות האלו עומדות ריקות. בלילה במיוחד, זה מחזה קשה מנשוא עבורי. הן רוצות את החדר שלהן. את המיטות שלהן. את הצעצועים שלהן. 'אמרת שנחזור הביתה', הן מטיחות בי, דמעות בעיניים, למראה כל הקרטונים. 'אני יודעת. אבל יהיה בית אחר ולשם תחזרו'. היא מסתכלת עליי בעיניים הגדולות שלה, לוודא שלא אברח מהתשובה: 'את מבטיחה שיהיה בית, ותמצאי מטפלת טובה, וזה יהיה כמו הבית האמיתי שלנו? ואז לא נצטרך לעזוב אותך יותר אף פעם?'"
"מטפלת 24/7 זה הסיכוי היחידי שלי לאיחוד משפחתי, שיקום הגוף שלי, והמשך גידול ילדיי בנחת. עצוב שהפתרון כה פשוט אך המדינה ממש זורקת מכשולים למנוע את זה".
מחסור במטפלים
"לצערי, קצרה ידי מלסייע לתפארת", אומר יריב שוריאן, יו"ר עמותת "אחיעוז" המאגדת חמישים לשכות תעסוקה פרטיות למטפלים סיעודיים זרים, "המציאות שתיארה תפארת היא המציאות שעימה מתמודדים מטופלים רבים. מאז נסגרו השמיים נוצר בארץ מחסור של למעלה מעשרת אלפים מטפלים סיעודיים זרים, ומן הסתם בעת של היצע קטן וביקוש גבוה, המטפלים הנמצאים כיום בארץ (מספרם כ־57 אלף) מעלים את הדרישות שלהם ובוחרים לעצמם את המקומות הטובים ביותר - הם תמיד יעדיפו קשיש סיעודי בודד שמותיר להם הרבה זמן לעצמם, על פני משפחה או אישה צעירה עם ילדים שתנהל אותם. המדינות שמהן מגיעים המטפלים והמטפלות סגורות ואין למדינה מתווה מתאים לטפל בהבאת עובדים חדשים. המדינה גם לא קיבלה חוק שיגביל את הסחטנות של העובדים, שמנצלים את חולשת המטופלים. אם היה חוק לצדי יכולתי לשמור על זכויות המטופלים ועל זכויות המטפלים".
תגובות
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "הוועדה דנה במקרה בתחילת חודש יוני ומצאה כי מצבה הרפואי של הפונה אכן מצריך עובד זר, אולם לא עובד זר המקבל אשרה ממניעים הומניטריים. לאור האמור עליה לפנות ללשכה פרטית לסיעוד לצורך התאמת עובד זר".
מהביטוח הלאומי נמסר: "מאיתנו היא מקבלת גם קצבת נכות וגם קצבת שירותים מיוחדים, ובכך היא ממצה את זכויותיה אצלנו".
