"אם היית יודעת מה עובר עליי עכשיו / באיזה מילים בחרתי להשתמש / היית מחבקת אותי / אומרת שמעולם לא אהבת כמו עכשיו // אם היית יודעת כמה אהבה יש בי לתת / אולי הייתי מקבלת הזדמנות".
קראו גם >>
כך כותבת מיכל גור (29), בת למשפחה דתית ותושבת כפר סבא, מאז עברה לגור עם בת זוגה מורן (37). גור - בעלת תואר ראשון בתקשורת ובוגרת קורס לעיצוב גרפי - כותבת מגיל שמונה. באמתחתה בין 400 ל־500 שירים, 100 מתוכם קובצו בספרה "יצירות מהמגירה". היא ניצלה את היציאה לחל"ת בסגר הראשון כדי לבחור את השירים ולהוציאם לאור בהוצאה עצמית. את העותק הראשון העניקה להוריה. בהמשך החליטה להעביר את השירים לעריכה נוספת בהוצאה לאור מקצועית ופתחה פרויקט לגיוס המונים כדי לממן את העלות. "אני מובטלת כבר חצי שנה, אין לי הכנסות ואין לי יכולת לקבל הלוואה", היא מסבירה.
בילדותה כתבה שירים בעת שחברותיה כתבו יומן. ככל שהתבגרה המשיכה לכתוב, ושיריה ביטאו את התלבטותה באשר לנטייתה המינית. היא יצאה עם גברים ובגיל 22 הבינה שהיא נמשכת גם לנשים ונקלעה למאבק פנימי. "כל אחד רוצה להיות נורמלי, יש קושי בראיונות עבודה, ואיך מביאים ילדים?" בשלב זה היא כתבה שירי אהבה לנסיך וגם לנסיכת חלומותיה.
אני כל כך מוכנה / כבר רואה את זה קורה / איך מגיע הנסיך / נוגע בעדינות בידיי ומחבק / מסתכל לי בעיניים / מקרב את ראשו לשלי / השפתיים כמו דבק...// אך כרגע אני חיה בחלום / כי אין נסיך באופק / הציפייה נדונה לאכזבה / כל מה שאני עושה / זה לחכות בסבלנות / שאולי יום אחד / תגיע בכלל נסיכה".
רק בגיל 26 החליטה לצאת מהארון, וסיפרה להוריה. הם התקשו לקבל את הבשורה והעדיפו להתעלם ממנה. רק כשעזבה את בית הוריה ועברה לדירה שכורה הבינו שבהתעלמות מהנושא הם רק מרחיקים אותה. דווקא אחיה הקטן, חסיד ברסלב, אמר להוריו: תפתחו את העיניים, אתם מאבדים אותה. בתחילה הם חששו מהתגובות של הסביבה, ואחר כך סיפרו לכולם.
"לפעמים אלוהים / אני מתפללת אליך בשקט / בלילה בין הסדינים / שיבוא יום והם באמת יקבלו אותי / יתנו לי לחיות את החיים שלי / לפי איך שאני רוצה / שלא יכפו עליי את הדרך שלהם / בלי מחסומים / בלי אולטימטום / נפש חופשייה עם קבלה יתרה".
השירים שנכללו בספר - שירי אהבה, פרידה, געגועים, משברים - נכתבו החל מגיל 14, ורובם בשנים האחרונות. השיר האחרון הוקדש לילדה שהיא הייתה, והשיר שלפני האחרון הוקדש לילדה שתהיה לה.
"אם הייתי מספרת לך איך זה בוער בי / הרצון העז שתגיחי כבר לעולמי / כמה יש לי להעניק לך ילדתי הרכה / אהבה בעוצמות שתשכן הברכה / כרגע את חלום ללא תמונה / משאירה תקווה גדולה של אמונה / מחכה, מצפה לרגע אחד שמא / לרגע בו את תקראי לי אמא".
"אני מתה לילד", היא אומרת, "אני חשה בשלה כבר ארבע שנים, בלי קשר לאיזה פרטנר יהיה לי".
