בשבוע שעבר נפטרו שני הוריה של חברת מועצת העיר לשעבר אתי הדנה בהפרש של יום אחד זה מזו לאחר כ-80 שנה של חיים משותפים. האב, בן 98 במותו נפטר מזיהום לאחר ניתוח בלב, האם בת ה-94 היא קורבן נוסף של מגפת הקורונה.
קראו גם >>
"המורשת של ההורים שלי היא מורשת ענקית של אהבה בין בעל לאישה, אהבת העם, הכנסת אורחים, יהדות, ומסורת של שילוב והשתלבות", היא אומרת השבוע.
הסיפור של המשפחה, זוג הורים ועשרה ילדים שהגיעו מאתיופיה בטפטופים ובהפרש של שנים זה מזה, מיוחד ללא ספק. הדנה עצמה, בת 58, אם לבת, היא אחות אקדמאית בחדר ניתוח בבית החולים מאיר, ויו"ר עמותת 'רעות' לשילוב של הקהילה האתיופית בכפר סבא. היא הצליחה לעלות לבדה לישראל בשנת 1977 כשהייתה בת 14 בלבד. שנה מוקדם יותר היא ניסתה להימלט לישראל יחד עם קבוצת צעירים, נתפסה על ידי הצבא האתיופי בגבול קניה אתיופיה ונכלאה לשישה חודשים. לאחר שהשתחררה, הגיעה לישראל באישור השלטונות. הוריה הגיעו לכאן שמונה שנים אחריה כשהיו כבר בעשור השישי לחייהם.
אביה של הדנה, קייס הדנה טקויה, התייתם בגיל צעיר וגדל במוסד דתי. מאוחר יותר הפך למנהיג מוביל בקהילה האתיופית במולדתו וגם בישראל, והוביל קו של חיבור על פני התבדלות העדה בארץ, "כשאבא שלי הגיע לכאן הדעה שלו היתה שונה מזו של המנהיגים הרוחניים האחרים", אומרת הדנה, "הוא הוביל קו של השתלבות, אם זה בחופה ובקידושין ואם בנושאים אחרים. היו כאלו שאמרו 'אנחנו רוצים את מה שהיה לנו שם', אבל הוא לא קיבל את זה. 'אנחנו לא מתבדלים', הוא אמר".
הדנה מוסיפה ומספרת כי גם כשהייתה הפגנה של הקהילה בנושא הגיור הוא הגיע לרבנים הראשיים בישראל ואמר להם 'אנחנו יהודים, אתם תתמקדו בלגייר את הלא יהודים'. "בסופו של דבר קיבלו את הקו שלו", היא אומרת, "הוא גם הכיר בבני הפלשמורה ופעל להעלותם לארץ". תרומתו הגדולה זכתה להכרה והוקרה, וטקס לכבודו אמור היה להתקיים בספטמבר האחרון בעיר כפר סבא, אך נדחה לאור הקורונה.
גם לאמה אלמיטו יש חלק אדיר במפעל המיוחד הזה, היא מדגישה, "כי בזמן שאבא שלי היה מסתובב בכל אתיופיה, אמא שלי גידלה עשרה ילדים לבד. היא ניהלה משק בית, היתה לנו רפת, היו עיזים, יבול חקלאי. היא נתנה לו את החופש להסתובב ולשמור על העם היהודי באתיופיה ועשתה את זה ברצון ועם הרבה כבוד כלפיו. וגם כשאבא לא היה בסביבה, הבית שלנו היה כמו של אברהם ושרה, תמיד היה אוכל מוכן לאורחים, לאנשים שהיו באים מרחוק, עוצרים, מתארחים, אוכלים ושותים".
איך אבא שלך הרגיש מול המאבקים של העדה בשיטור יתר ובאפליה בשנים האחרונות?
"אבא לא אוהב לדבר הרבה אבל ראיתי שהוא לא אהב את שיטור היתר. הוא ראה את ההפגנות וכל מה שהיה בטלוויזיה, גז מדמיע נגד הקהילה, ואמנם לא אמר כלום אבל ראיתי על הפנים שלו. אבל אלו דברים שניתן לתקן: להיות יותר אכפתיים, סלחניים, לזכור שאנחנו עם אחד. גם בבית בני זוג מתכסחים לפעמים. כולי תקווה שהגזענות תעבור מהעולם וכולנו נחבק ונעזור אחד לשני ונמשיך לבנות את המדינה והעם שלנו. יש הרבה דרכים לחיות יחד חיים יותר טובים".
