עד לפני שנתיים, מיכל זיגדון, בת 19, מתנדבת שנה שנייה בשירות לאומי בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא, לא חלמה שהיא תהיה מאושרת.
קראו גם >>>
הכל התחיל באוקטובר 2019, בכיתה י"ב, אז טסה מיכל עם הכיתה למסע לפולין. שם הופיעו לראשונה הבצקות ברגליים. מיכל לא ייחסה להן חשיבות רבה, אך כשחזרה לישראל הרגישה חולשה, ובין היתר לא הצליחה לעשות אימוני כושר שהייתה רגילה לעשות, לצד עייפות כללית, ובצקות ברגליים, אז הבינה שכדאי לבדוק את זה כמו שצריך ולגלות מה יש לה.אחרי הבדיקות גילו שיש לה תסמונת נפרוטית (בעיה בכליות), אשר אילצה אותה לקחת סטרואידים במשך 9 חודשים, 3 פעמים בשבוע בבית חולים, כל זה תוך כדי השנה הכי עמוסה של התלמידים עם כל בחינות הבגרויות.
זיגדון לא רצתה ללכת לבית ספר ולא אהבה להסתכל על עצמה במראה, בגלל הנפיחויות שהמחלה ייצרה אצלה. בנוסף, הסטרואידים השפיעו על מצבי הרוח וגרמו לחברות רבות לעזוב אותה. לאחר הטיפול בסטרואידים לא היה שיפור במצבה, ואחרי עוד פרק זמן מסוים מצאו את הטיפול המתאים, אשר לא היה במסגרת סל התרופות והטיפולים ועלה כ-20,000 שקל, אך היה לה ולהורים שלה ברור ששום סכום לא יעמוד בדרך לגרום למיכל להבריא.
לאחר סיום הלימודים בהצלחה, מיכל רצתה להתחיל דף חדש בחייה והתנדבה לעשות שירות לאומי. אגף שילת בעמותת שלומית ליווה אותה לאורך כל הדרך מהרגע שנכנסה למשפחת "השירות הלאומי", ובשנה הראשונה קיבלה תפקיד קרוב לבית כך שתוכל להגיע לטיפולים בקלות.
בשנה הראשונה התנדבה מיכל בגן של חינוך מיוחד, והוצמדה לליטל (שם בדוי), ילדה עם תסמונת דאון. השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית למיכל, בזכותה ראתה את ההתקדמות האישית של הילדה שליוותה, ולה היה חלק משמעותי בזה.
לקראת השנה השנייה, מיכל ידעה שהיא רוצה להתנדב עם ילדים, והחליטה שהיא רוצה להכנס למסגרת של בית חולים. אחרי יום ניסיון בבית חולים 'מאיר', הבינה שזה התפקיד המתאים ביותר בשבילה.
במסגרת ההתנדבות שם, עברה סמינר של עמותת "סאסא סטון", אשר נערך במיוחד לבנות שירות, ובו הן לומדות על קוסמות, רובוטיקה, מדעים ואמונות, כשלבסוף קיבלו ערכות אישיות עבור הילדים כך שיוכלו לקחת איתם.
מיכל מספרת שיש לפעמים נערות בוגרות יותר במחלקה, שלא מתחברות לפעילויות והיא מנסה למצוא איתן שפה משותפת, ולהצליח לעזור להן דרך היחס האישי.
כשנערות שואלות את מיכל "את תבואי מחר שוב?" היא מתמלאת בשמחה גדולה. מיכל רוצה להמשיך בעבודה עם הילדים גם בעתיד, בקריירה שלה. ואפילו ניסתה לבדוק אם יש אפשרות לשנה שלישית ב'מאיר'. היא מתכננת ללמוד חינוך מיוחד ולחזור לעבוד שם.
מיכל מבקשת להודות לענבל ויאטר - רכזת אגף שיל"ת, לליאורה פרלברג - מנהלת המרכז החינוכי בבית החולים מאיר, לד''ר מידד גרינברג ורופאים נוספים בבית החולים, על כך שעזרו לה לצמוח ולהגיע לכי רחוק שאפשר בשירות הלאומי שלה.
ראובן פנסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי-אזרחי: "הסיפור המרגש של מיכל ממחיש את כוח הרצון ותחושת השליחות בהן ניחנות בנות ובני השירות הלאומי אזרחי, אשר מהוות חלק משמעותי בחיזוק החוסן החברתי במדינת ישראל. מיכל כמו רבים אחרים, נותנת את כל כולה למען החברה והמדינה".
