72 שנה אחרי שספר התפילות והתעניות עתיק היומין שנכתב בתימן, נשלח לארץ על ידי בעליו יפת צנעני ז"ל ונעלם במחסני הסוכנות היהודית, הוא אותר בספרייה הלאומית, ולפני כחודש הוחזר ליורשיו.
קראו גם >>>
יפת צנעני, בעל חנות הספרים המיתולוגית בכפר סבא, נולד ב-1919 בעיירה בדרום תימן. ב-1949 עלה לארץ עם אשתו שושנה, שהייתה בהריון, אחרי שהותירו מאחור את ביתם ורכושם. יפת התעקש לקחת עימו לדרך רק את ספרי הקודש שהיו ברשותו. הוא ארז בארגזים 80 ספרים (כולל ארבעה גווילי תורה) והוביל אותם בטנדר עד למחנה מעבר שהקים ארגון הג'וינט ליד עדן. משם נלקחו ארגזי הספרים על ידי שליחי הסוכנות שהבטיחו כי יישלחו לארץ בנפרד.
העולים החדשים מתימן הוטסו לארץ במסגרת מבצע מרבד הקסמים, וכל רכושם, כולל הארגזים של יפת, הוטענו על ספינה שהפליגה לנמל אילת. ארגזי הספרים אוחסנו באחד ממחסני הסוכנות, ועם הגיעם לארץ, ביקש יפת לקבל את ספריו בחזרה. פקידי הסוכנות טלטלו אותו ממחסן למחסן. בסופו של דבר נאמר לו שהמחסן ביפו, שם אוחסנו הספרים, עלה באש, וכל מה שאוחסן שם נשרף כליל. יפת חזר לביתו מאוכזב וכאב את האובדן עד יומו האחרון. "הוא תמיד אמר לי", מספר בנו יהודה, "'כשתהייה שעת רצון תדאג לספרים'. הוא כנראה ידע שהם לא נשרפו".
בזכות כתב היד
ב-1956 הקים יפת צנעני ז"ל חנות בגדים בשוק הישן של כפר סבא. בהמשך עברה החנות לרחוב ויצמן, מול השוק, ויפת החל למכור גם ספרי קודש, ספרי עיון ביהדות וספרי לימוד ישנים. בכל חופשה, נרתמו ילדיו לעזור בחנות. באמצע שנות ה-70 החליט יפת להתמקד בספרים בלבד, ובמהלך השנים נוספו למדפים גם מוצרי יודאיקה.
עולם הספרים נשאר במשפחה גם מהזווית הטכנולוגית. כל ילדיו של יפת למדו במגמת דפוס בתיכון בכפר חב"ד ועסקו בתחום. בהמשך השתלבו בעסק המשפחתי, כל אחד בתורו. אחרי שהאחים הצעירים - דינה (70) יהודה (62) ויוסי (56) - פרשו לעיסוקיהם, המשיך האח הבכור שמואל (72) לנהל את החנות, ועם פרישתו לגמלאות העביר אותו לניהול הדור השלישי - בנו שחר, הנכד של יפת.
ב-1975, ביקר אחד מקרובי המשפחה בתערוכת ספרים עתיקים מתימן שהוצגה בספרייה הלאומית בירושלים. לתדהמתו זיהה שם את אחד מספרי המשפחה שנאמר עליהם כי נשרפו באש והושמדו. ככל הנראה זיהה את שמם של יפת, אביו וסבו שהיו רשומים על דפי הספר. לאחר שיפת ובניו שמעו על התגלית, נסע יהודה לתערוכה כדי לראות את הספר במו עיניו. ואולם, הספר כבר לא נמצא שם כיוון שזו הייתה תערוכה זמנית ולא תצוגת קבע. יהודה לא התייאש והחל לחפש בקטלוג הספרייה, שבאותה תקופה לא היה ממוחשב והתנהל באמצעות כרטסות. "לא מצאתי כלום, וגם הספרניות לא יכלו לעזור לי".
חלפו שנים. חברת הכנסת לשעבר נורית קורן הקימה את הוועדה שעסקה בממצאי חקירת ילדי תימן החטופים. "קראנו את כל המסמכים על חקירת הפרשה שחלקם עסקו גם ברכוש הרב שנלקח מהעולים", היא מספרת, "מדובר בתכשיטים, בגדים מיוחדים ו-844 ספרים עתיקים ויקרי ערך שנכתבו בכתב יד".
השבת אבידה
לפני כשנתיים דרשה קורן מהספרייה הלאומית להציג באתר שלה את כל הספרים של עולי תימן. "עד אז הם נשמרו בכספת. אילו הציגו אותם בתערוכה או במחשב, הבעלים יכלו לזהות אותם ולקבל אותם בחזרה". אחרי שהספרים הוצגו באתר הספרייה, היא פרסמה על כך הודעה על כל בעלון "אור השבת" המופץ בבתי הכנסת. יהודה צנעני הבחין בהודעה, חיפש את הספר באתר הספרייה, אך לא הצליח למצוא אותו. בשלב זה הוא קיבל מחברת הכנסת קורן את הטיפ שהביא לגילוי. "חפש באוסף אילת", היא אמרה לו והתכוונה לכל אותם ספרים שנשלחו באוניה והגיעו לנמל אילת. משם הועברו הספרים למכון המחקר שליד האוניברסיטה העברית, שלימים הפך לבית הספרים הלאומי. מתוך 80 הספרים שנשלחו על ידי יפת לארץ – מצא יהודה אחד בלבד.
מדובר בספר בן 256 עמודים בכריכת עור, אוסף תפילות לחגים (סוכות, פסח, שבועות) ותעניות (ט' באב, צום גדליהו ועוד) שנכתבו בעברית בנוסח כתב רש"י עם סימני הניקוד הבבלי. "אין לנו תיעוד מתי הספר נכתב ועל ידי מי", אומר יהודה צנעני, "אבל הספר עבר מדור לדור, וכל מי ירש אותו היה צריך לפצות את היורשים האחרים". בדפי הספר רשומים רק שמותיהם של יפת (שירש אותו ב-1930), אביו שאול וסבו אברהם. כאמור, הרישום הזה הוא שאפשר ליורשים לזהות את הספר, להוכיח את בעלותם ולקבלו בחזרה.
התהליך מול נציגי הספרייה הלאומית היה קצר למדי, ותוך כמה חודשים הוחזר הספר למשפחת צנעני כשהוא נתון בקופסה מיוחדת המיועדת לשמור עליו מכל פגע. "היה מרגש מאוד להחזיק אותו בידיים", אומרת קורן שנכחה במעמד המסירה.
"כשעיינו בספר, יכולנו להשוות בין המנהגים של אז למנהגים של היום", מספר יהודה, "בשלב ראשון נשכפל את הספר, נצלם את כל דפיו וניתן את העותקים לכל הנכדים. אנו יודעים שאנו צריכים לדאוג לשימור הספר – לתת לו תנאי אוורור, לחות ואור מתאימים. אנו מעוניינים להשאיר את הספר בחזקת המשפחה אך להפקיד אותו למשמרת בספרייה הלאומית, כדי שיקבל את תנאי השימור המתאימים. הוסבר לנו שברגע שיופקד למשמרת, הוא לא יוחזר לעולם". לדברי נורית קורן, "אבל ספר יקר ערך כזה לא יכול להישאר בבית פרטי, כי הוא זקוק לשימור מקצועי".
"טרם החלטנו מה נעשה", מדגיש יהודה, "ברור שאין טעם להשאיר אותו ללא שימור מתאים, כך הוא יתכלה ולא תהיה לו המשכיות. ככל הנראה, אחרי שנשכפל אותו נחזיר אותו לספרייה הלאומית – למשמרת ולתצוגה – שגם אחרים יוכלו ליהנות ממנו".
