את השלושה בנובמבר 2012, אלחנן גבריאלי (53) מאלפי מנשה לא ישכח לעולם. "זו הייתה שבת רגועה ויפה", הוא נזכר, "יצאתי לטיול אופנועים לצפון ביחד עם עוד חמישים-שישים רוכבים, חברי מועדון האופנוענים הישראלי. נסענו בכביש שש, בטור ארוך עם רווחים בין רוכב לרוכב. במחלף תות, בני זוג שרכבו בתחילת הטור איבדו שליטה, התהפכו, נתקעו במעקה הבטיחות ונהרגו במקום. כתוצאה מכך נוצר עומס תנועה על הכביש, אנשים התקהלו במקום כדי לסייע לרוכבים שהתהפכו. אני רכבתי בסוף הטור, במרחק רכיבה של כחמש דקות מראש הטור. כשהגעתי למקום התאונה ועד שהבחנתי במתרחש, לא הצלחתי לבלום. ניסיתי לסטות בפתאומיות מכיוון הנסיעה כדי לא לפגוע באף אחד, איבדתי שליטה, ונטשתי את האופנוע שהמשיך לנסוע בעיקול הדרך, נתקע במעקה הבטיחות, התפוצץ ועלה באש. אני התגלגלתי על הכביש לאורך עשרות מטרים עד שנתקעתי בעוצמה רבה בעמודים שבתחתית מעקה הבטיחות".
קראו גם >>
אף שהיה מוגן היטב בחליפת מגן, זרועו השמאלית ורגלו השמאלית נתלשו ממקומן. למרות עוצמת הכאב הוא לא איבד את ההכרה ושמע איך מטפלים בו. כיוון שהיה לבוש בחליפת מגן מקצועית, האיברים הקטועים נלכדו בתוכה ולא ניתן היה לראות ולהבין את חומרת הפגיעה. למזלו, רופאה מרדימה שנקלעה למקום התאונה נחלצה לעזרה ולקחה פיקוד על האירוע. "בהנחייתה הפשיטו אותי, הבחינו באיברים הקטועים ובעורקים שנקרעו באזור הקטיעה ועצרו את הדימום באמצעים מאולתרים - חגורה באזור הברך ובוהן של אחד החברים באזור הצוואר". האמבולנס שהוזמן למקום היה תקוע בפקק והגיע רק לאחר חצי שעה. הצוות הרפואי העריך את מצבו של הפצוע והזעיק מסוק שהטיס אותו לרמב"ם. "הרופאה והצוות שהזעיק את המסוק הצילו את חיי", הוא אומר.
בוכה ומדוכדך
הוא היה מורדם ומונשם 26 ימים, במהלכם עבר 15 ניתוחים מצילי חיים. במהלך אחד מהם המוניטור כבר הראה פס רציף, וכשבישרו על כך לאשתו היא אמרה: "הוא לא יוותר". ואכן, אחרי פתיחת חזה ועיסוי לב הצליחו להחיות אותו.
"התעוררתי לגוף חדש, ללא רגל שמאל ויד שמאל", הוא מספר. למעשה, לקח זמן עד שהבחין בכך, כיוון שהיה מכוסה מכף רגל עד ראש. "בכל פעם שהתלוננתי על כאבים באיברים הקטועים בני המשפחה והצוות העדיפו לא לספר לי, כיוון שחששו מתגובתי. ואכן, כשנודע לי הגבתי בבכי. הבנתי שחיי השתנו וכבר לא אחזור להיות מי שהייתי". אחר כך הוא הלקה את עצמו על מה שעולל לבני משפחתו, שתמיד הזהירו אותו מפני נסיעה באופנוע. "לא יכולתי להביט בעיניהם, לא הייתי מסוגל לדבר איתם. הייתי כאוב, מדוכדך, ושאלתי את עצמי למה נשארתי בחיים. באותם רגעים רציתי רק למות. לא ראיתי שיש אופק. חשבתי שאין תקווה ולא רציתי להתמודד".
כל מי שביקר ליד מיטתו, עיניו דמעו ושיקפו אמפתיה ורחמים. בשלב זה, מישהו הציע לו להיקרא בשמו המלא - אלחנן, "שהרי האל חנן אותך", הסביר לו. "עד אז נקראתי רק בשם החיבה אלי", אומר אלחנן, "ופתאום השם אלחנן קיבל משמעות מיוחדת, מצמררת. מאותו רגע אמרתי לעצמי: אין יותר אלי, נולד אדם חדש ושמו אלחנן. ובנקודת הזמן הזו החלטתי לבחור בחיים, ולא רק במובן הפיזי של המילה".
לבחור בחיים
הוא יליד בוכרה, אוזבקיסטן. עלה לארץ בגיל עשר. למד טכנאות שיניים ועבד בתחום מאז שחרורו מהשירות הצבאי ועד לתאונה. בגיל 24, אחרי נישואיו, עבר להוד השרון ומשם למושב שדה חמד, וזה 12 שנה שהוא מתגורר באלפי מנשה.
"אהבתי את החיים. מגיל 26 הייתי אופנוען, עשיתי טיולי שטח, טיולי כביש, טיולי ג'יפים, בארץ ובעולם. הייתי מעורב בפעילות חברתית במסגרת מועדון האופנוענים בישראל. כשאמרו לי: אל תנהג באופנוע כי הרבה אופנוענים נהרגים, אמרתי שאפשר לומר גם אל תיסע במכונית כי הרבה נהרגים בתאונות דרכים, ואל תצא לטיולי שטח כי אפשר ליפול מהמצוק. עשרים שנה רכבתי על אופנועים, ולמדתי בקורסים לרכיבה מתקדמת כדי לצמצם את אירועי הסכנה".
מאז התאונה והפציעה הקשה הוא מתפרנס מקצבת נכות. "אי אפשר לעבוד בטכנאות שיניים בלי יד", הוא צוחק, "סגרתי את הפרק הזה בחיי והחלטתי לפתוח פרק חדש".
ואכן, במקום להיכנס למרה שחורה, לדכאונות, לרחמים עצמיים ולחוסר תקווה הוא בחר בחיים של עשייה, יצירה, התפתחות והשפעה על אחרים. "בכל פעם ששאלתי את עצמי למה נותרתי בחיים, השבתי לעצמי שמצאתי את הייעוד שלי בחיים".
בשנים האחרונות הוא למד בקורסים לאימון אישי, הנחיית קבוצות ועמידה מול קהל, כדי להכשיר את עצמו לעבודה כמרצה. עד כה הוא עושה זאת בהתנדבות, מול תלמידים בבתי ספר ובמפגשים חברתיים, במטרה להעלות את המודעות בקהילה לאנשים עם מוגבלות. "רציתי לדבר על הקשיים וההתמודדות שלהם בכל תחומי החיים. אדם בלי רגל ויד שונה מאדם בלי עיניים, אדם כבד שמיעה שונה מכבד ראייה, ואדם משותק ומרותק לכיסא גלגלים אינו דומה לקטוע יד. המאזינים מקבלים חומר למחשבה באשר ל'מה זה מוגבל בחברה שלנו'".
במחלקת השיקום בתל השומר, שם טופל במשך כשנה וחצי, פגש לראשונה את ה"מלאכים בכתום", כדבריו. "אלה המלאכים מעמותת 'אתגרים', שלא ויתרו לי וגרמו לי למתוח את הגוף החדש שלי עד קצה גבול היכולת. כיום אני אוהב את החיים יותר מאי פעם, חי, פעיל, תוסס. אני צולל, רוכב על אופניים, עושה סקי מים ואפילו טיפסתי על קיר טיפוס".
לשנות גישה
את החוויות האלה הוא מגייס כדי להעצים אנשים אחרים עם מוגבלות. "לכל מוגבל שאני פוגש אני אומר: 'יש קושי וכאב ואובדן, וההתמודדות בלתי נפסקת. זה לא משהו שצריך לעסוק בו. אם רוצים להגיע להישגים צריך לקחת את עצמנו בידיים ולהאמין שאנחנו מסוגלים. לא להתבכיין אלא להסתכל קדימה. לפעמים יש ירידות ומרגישים בדאון, וזה בסדר. צריך לתת לגל לחלוף, לקום, להמשיך הלאה ולהתקדם.
"מקרה כמו שלי עלול לקרות לכל אחד. זה קורה למיליונים ללא הודעה מוקדמת. זו פרשת דרכים, ואז אדם שהיה פעיל בקהילה מתבייש לצאת החוצה להראות איך שהוא נראה, וכל זה בגלל שהקהילה עדיין לא יודעת להכיל את זה. בילדותנו לא לימדו אותנו לקבל את השונה. הורים אומרים לילדיהם לא להסתכל על מוגבלים או נכים כי זה לא יפה, וגם לא לדבר איתם כדי לא לפגוע בהם, ולהתרחק מהם כדי לשמור עליהם. זה מצב הרה אסון כשנכים לא מוכלים על ידי הקהילה, לא יוצאים מהבית, מבודדים, מתבכיינים וחיים בתוך הכאב של עצמם".
זרועו קטועה עד הכתף, אבל הוא ויתר על היד התותבת (פרוטזה). "היא לא פונקציונלית, אני מסתדר בלעדיה. מצאתי לעצמי פתרונות". לעומת זאת, הוא משתמש ברגל תותבת להליכה.
"לפני התאונה הייתי אדם מקובל מאוד בחברה. זה שאין לי יד ורגל לא הופך אותי אוטומטית לאדם חסר ערך עצמי. אדם כמוני, שבאמצע החיים הפך למוגבל, יכול להזדהות עם מוגבלים אחרים ולומר להם: אם אני יכול - גם אתם יכולים. צריך לשנות גישה, לשנות את האנרגיה ובמקום לשאול אם אני יכול, צריך לשאול מה אני יכול לעשות כדי להצליח. ומי שייכשל ילמד איך לעשות זאת טוב יותר, ואז יצליח... זה האני מאמין שלי".
אלחנן הבין שאף אחד לא יחזיר לו את חייו הקודמים, והצליח לגבש לעצמו חיים חדשים. "זוהי התמודדות יומיומית עם השלכות של האירוע הטראומטי שעברתי. מדי פעם אני חולם בלילה, או שמתעורר מתוך חלום, ויש לילות שאני בכלל לא מצליח להירדם. זה סוג של פוסט טראומה".
לפני שבע שנים הוא צפה בסרטון של עמותת "אתגרים", וכבר במסגרת השיקום ביקש להתנסות. זה חמש שנים שהוא חבר בעמותה – רץ, צולל, משיט קיאקים ("זה הכי קשה לקטועי יד"), עושה סקי מים, רוכב באופניים מותאמים, וכיום הוא חבר נבחרת ישראל באופניים וייצג את המדינה במירוץ אופניים ביוון. "הכי מאתגר היה הטיפוס על קיר טיפוס. צריך הרבה כוח", הוא אומר. "שמו לי רתמה וקסדה ואמרו לי תעלה, ועליתי עד הסוף. זה משנה חיים, מעצים".
משבר הקורונה עצר את שגרת יומו. "לפני המגפה הייתי מרבה להופיע בפני בני נוער ומספר להם את סיפור חיי. היום זה בלתי אפשרי". ואולם, כפי שהוא מעיד על עצמו, גם הנגיף לא יכול לעצור אותו. "כיום אני כותב ספר במטרה לספר לאנשים שאין דבר העומד בפני הרצון, ושהאתגר האמיתי ביותר שיש לאדם הוא לאתגר את עצמו".
