בשבועות הקרובים עתיד להיפתח הבית הראשון לבני נוער וצעירים טרנסג'נדרים מאזור השרון. מיכאל רון, בן 17 מתיכון "אנקורי" ברעננה, הוא אחד מבני הנוער שמצפים מאוד לפתיחה של המקום. "מועדון כזה נותן מקום לבטא את מי שאתה. זה מרחב בטוח שבו לא צריך להסביר את עצמך או לפחד ממה יגידו, גם כשאתה עדיין לא מגובש עם הזהות המגדרית שלך", הוא אומר, "וזאת הקלה".
קראו גם >>
רון עצמו ידע בוודאות סביב גיל 15. שנה מאוחר יותר, כשעבר עם הוריו לרעננה, יצא מהארון לחלוטין. לפני חצי שנה הוא התחיל לקבל טיפולים הורמונליים של טסטוסטרון מדי חודש, ועכשיו הוא בתהליך לקראת ניתוח חלק עליון. "לפני שמתחילים עם ההורמונים צריך לעשות כמה פגישות עם הרופא עצמו וגם לקבל אישור פסיכולוגי. זה תהליך של בירור עמוק של 'האם זה הדבר הנכון לעשות'. אני יודע שזה הדבר הנכון לי, וזה עדיין מלחיץ", הוא אומר.
"אמא לא הבינה"
"נולדתי נקבה מבחינה ביולוגית ובערך בכיתה ב' גיליתי את הקונספט של טרנסג'נדרים, ושזה אפשרי בכלל", הוא משחזר. "זה ישב לי הרבה שנים בחלק האחורי של המוח, אבל לא התעסקתי עם זה. יש הרבה טרנסים שיודעים מאז שהם ילדים, לא אני. עד גיל 11 או 12 לא חשבתי על זה בכלל, ורק כשהתחלתי להתעסק עם המגדר שלי, הבנתי".
איך הבנת? מן הסתם זה לא קורה ביום אחד.
"בהתחלה זה היה נורא מבלבל. ראיתי סרט והדמות הראשית הייתה גבר בריטי בתקופה של מגפת האיידס, זה לא היה קשור אליי בשום צורה ובכל זאת הרגשתי הזדהות עמוקה איתו ולא הבנתי למה. ואז התחלתי לחשוב מה גורם לי להזדהות איתו והבנתי שאני לא באמת מרגיש בת. החברה ראתה אותי כבת, אבל זה לא איך שאני ראיתי את עצמי". כחלק מתהליך הגילוי, כך הוא מספר, הוא ביקש מחברה טובה שתפנה אליו בלשון זכר, כדי לבדוק איך זה מרגיש. בגיל 13 סיפר לאמו, וחצי שנה מאוחר יותר גם לאביו.
"בהתחלה אמא שלי אמרה 'את עדיין צעירה ומבולבלת, תמיד תהיי הבת שלי'. היא בעיקר לא כל כך הצליחה להבין את זה, וזה מובן לי, כי אצל רוב האנשים שנמצאים על הקשת הטרנסית ההורים והחברה לא באמת רואים את זה מגיע. בתקופה שזה קרה כעסתי עליה אבל בדיעבד אני כבר לא כועס ומבין למה הגיבה ככה", הוא אומר. "אבא שלי הוא מדור מבוגר יותר ולא נראה לי שנפגש עם אדם טרנס לפני כן. גם לו זה היה מאוד מוזר. בהתחלה ההורים המשיכו לקרוא לי בשם הקודם ובלשון פנייה 'את'. לשני האחים הגדולים שלי מנישואים קודמים של אבא, בן 34 ובת 32, היה קל יותר לקבל ולעשות את השינוי".
בגיל 14 הוא התחיל טיפול פסיכולוגי אצל מישהי שבאופן מקרי, "כי לא ידענו את זה קודם", גם לה יש בת טרנסית. "בזכות זה היא הצליחה להבין את נקודת המבט של ההורים, לעזור להם לקבל אותי וגם לעזור לי. כי גם אחרי שהבנתי את הזהות שלי, עדיין היה תהליך שצריך לעבור".
פחד מתקיפות
גם לאחר שסיפר להוריו ולכמה חברים על התחושות שלו, מיכאל עדיין לא היה בטוח לחלוטין בזהות המגדרית שלו והמשיך לבדוק אותה. "היה לי אז שיער ארוך", הוא מספר, "ואני זוכר שבלילה הייתי לוקח כובע, מכניס את השיער לתוכו ומסתכל על עצמי במראה. זה הרגיש לי הרבה יותר נוח".
דבר נוסף שהוסיף לתחושת הוודאות היה כשההורים התחילו לקרוא לו בשם "מיכאל". "זה קרה בהתחלה בעיקר בבית, כשמחוץ לבית הם המשיכו עם השם הקודם. הרגיש לי כל כך נכון עם השם החדש, וכל כך קשה עם השם הקודם, וזה נתן לי תחושה של ידיעה". בכל הזמן הזה הוא היה בקשר עם הקהילה הגאה ברשת: "יצא לי לקרוא, לדבר עם אנשים ולהתייעץ. ל'איגי' יש יישום בשם 'דיגי' (דיגיטל איגי) שדרכו אפשר לכתוב הודעות ווטסאפ ולהתייעץ באנונימיות. גם זה מאוד עזר לי".
מהארון הוא יצא כאמור רק בקיץ 2019, כשעבר עם הוריו לרעננה במטרה לפתוח דף חדש במקום חדש. "הרגשתי נוח לצאת מהארון רק אז, כי במקום הקודם, היכן שמכירים אותי, תמיד יהיו אנשים שלא יקבלו את השינוי ויקראו לי בשם הקודם", הוא מסביר.
איך אתה מתווך את זה היום?
"היום כבר לא יוצא לי לדבר על זה עם אנשים זרים, אלא בעיקר עם אנשים בבית הספר. כשמתחילים להתקרב אליי אני מספר, אבל משתדל לא לעשות מזה ביג דיל. זה כן דבר ענק עבורי ועבור אלה שהכירו אותי קודם, אבל זה לא צריך לשנות לאנשים חדשים. בכל זאת, ברור לי שזה מעניין. אני מבין את הסקרנות ואין לי בעיה לענות על שאלות".
יש שאלות שעדיף להימנע מהן?
"אני לא רוצה שישאלו אותי מה יש לי בין הרגליים, כי זה כמו לשאול אישה מה גודל החזה שלה או גבר מה גודל איבר המין שלו. זו הטרדה מינית לכל דבר וכמו שאתם לא הייתם רוצים שייכנסו למיניות שלכם, אני לא רוצה שייכנסו לשלי. רוב האנשים גם לא אוהבים לדבר על השם הקודם שלהם. אני באופן אישי לא אוהב לשתף, כי אז יראו בי פחות 'מיכאל', פחות 'בן'. כן אפשר לשאול 'מתי גילית' ו'איך זה קרה', ואם שואלים שאלות צריך להיות רגישים ולקבל גם 'לא' כתשובה".
מהם הפחדים וההתמודדויות הכי משמעותיים של נער או נערה טרנסג'נדרים?
"לפני שיצאתי מהארון, הפחדים הכי גדולים שלי היו שאנשים לא יקבלו אותי. היום, מה שמפחיד אותי זה תקיפות ותוקפנות. לא תמיד מרגיש לי נוח ללכת ברחוב בחברה שאנחנו חיים בה. למזלי, עד היום, למעט כמה אמירות מילוליות, לא הותקפתי. לנשים טרנסיות קשה יותר לדעתי, ויש גם מגדרים א־בינריים, אנשים שמרגישים שהזהות המגזרית שלהם לא מאה אחוז בן או בת, ואין לזה מודעות בחברה הישראלית. זאת התמודדות קשה".
"קחו את הזמן"
אחד הקשיים הבולטים שהפריעו למיכאל הוא הפער בין הקול והמגדר. "היה לי קול נשי. יש מושג שנקרא 'דיספוריה', תחושה של חוסר התאמה בין המגדר והגוף, ולי היתה דיספוריה חזקה מאוד בנוגע לקול שלי, הרגשתי שהוא לא מתאים לאיך שהוא אמור להישמע. חוץ מזה, כמו שהשינוי מוזר לאנשים סביבנו, לפעמים הוא מוזר גם לנו. עכשיו, אחרי ההורמונים, הקול שלי כבר נמוך יותר והוא ימשיך להתנמך בחצי השנה הקרובה. ההורמונים גם משנים את פיזור השומן בגוף, את השיער ואת מסת השריר. אם מישהו רוצה לקחת הורמונים, שיידע שזה מאוד עוזר לדיספוריה, זה ממש מציל. מצד שני, יש אנשים שזה לא מתאים להם וגם זה ממש בסדר, זה לא פוסל את הזהות שלהם ולא הופך מישהו לפחות טרנס אם הוא לא עובר חלק מהשינויים הפיזיים או את כולם".
יש לך טיפים לבני נוער מבולבלים או בשלב תחילת גיבוש הזהות, וטיפים להפגת הבדידות?
"הייתי ממליץ להגיע לקבוצות של 'איגי' או להשתמש ב'דיגי', שזה הווטסאפ של 'איגי', או למצוא חברים שמרגישים נוח לדבר איתם. כל הפעילות של 'איגי' היא דיסקרטית, כולל המיקום והנוכחים, אז אם מפחדים מחשיפה, זה לא יקרה. כדאי גם לצפות בסרטונים של אנשים על הקשת הטרנסית ביוטיוב, יש שם המון סרטונים של אנשים שמשתפים את החוויה שלהם.
"מעבר לזה, חשוב לי לומר שזה בסדר לא לדעת וזה בסדר להתלבט גם כמה שנים מי אתה ומה אתה. קחו את הזמן להבין מי אתם באמת. תזכרו שיש הרבה אנשים שינסו לומר לכם איך להיות טרנס, אבל יש יותר מדרך אחת. ובכללי לנוער להט"בי, לא רק לטרנסג'נדרים, אני אומר: הרבה פעמים יש קולות שאומרים 'חייבים לצאת מהארון', אבל זה לא תמיד הדבר הבטוח לעשות. אם אתם חיים באזור או בחברה שאתם יודעים שאם תצאו מהארון זה יכול לפגוע בכם, אז זה לא תמיד הדבר הנכון לעשות, למרות שזה קשה להסתיר".
חונכים בית
אחרי חיפה, תל אביב ובאר שבע, ייפתח בהוד השרון מועדון לקהילה הטרנסג'נרית באזור
מועדון לנוער טרנס של ארגון 'איגי' (ארגון נוער גאה) עתיד להיפתח בשבועות הקרובים בהוד השרון. המועדון, שיצטרף לאלה הקיימים בחיפה, בתל אביב ובבאר שבע, ימוקם במבנה בדרך רמתיים, וייתן מענה לבני נוער וצעירים מכל אזור השרון.
"בשונה מהפעילות של הקבוצות החברתיות שלנו שנפגשות סביב תכנים ועולמות תוכן מובנים, כמו תנועות הנוער, הרי שהמועדון הוא יותר דינמי וגמיש", מסביר יוני אביטן, רכז מחוז השרון של "איגי". "אפשר להגיע למרחב בשעות שמפורסמות באתר שלנו. יש אוכל, אפשר לשבת עם מדריכה לשיחה אישית, ותמיד תהיה גם סדנה או מפגש מעניין; אבל זה עדיין יותר דינמי מתהליך חינוכי רציף".
אביטן מוסיף כי המועדון הוא מרחב המאפשר השתתפות יותר חופשית ואישית, וכי הייחוד שלו הוא היכולת להגיע מתי וכמה שמתאים ופשוט לדבר עם מדריכות: "שיחה עם דמויות חינוכיות בוגרות היא קריטית, כי לילדים האלה אין הרבה פעמים עם מי לדבר על הדבר הזה שהם עוברים, או שיש אבל הם לא מרגישים בנוח", הוא אומר. "אני יכול להעיד על עצמי שכשהיה לי רכז בוגר בתנועה מחוץ לארון, החיים שלי השתנו. זה האדם שדיברתי איתו, כי מצד אחד הוא יודע בדיוק מה אני עובר, ומצד שני הוא דמות חינוכית, בוגרת, לא עוד חבר שעובר במקביל את אותו תהליך מורכב. והמועדון מאפשר את השיחות האישיות האלה, וגם את המפגשים אחד על אחד. זאת נקודת תפנית וזה נכון להרבה מאיתנו".
