"היו לי רגעים שהתחננתי למות, הכאבים ניצחו אותי. התקשרתי לרופאה וביקשתי שירדימו אותי, שיעבירו אותי לספירה אחרת, לעולם אחר בו יש אסתר אחרת, בת 29 נשואה עם ילדים וקריירה משגשגת, שלווה ובריאה. בדיוק כמו שהיה לפני הכל, רגע לפני שכל הסיוט התחיל".
קראו גם >>>>
נקודת מפנה
עד לפני חמש שנים החיים חייכו לאסתר מור מקדשי. כבת בכורה במשפחה רעננית, בעלת שני תארים, היא החלה לסלול את עתידה שנראה ורוד ומבטיח. אלא שאז היא לקתה בסרטן גרורתי ואלים והגיהנום מבחינתה החל.
היום, לאחר מספר ניתוחים ("קצרו לי איברים פנימיים בזה אחר זה"), כשחלומה להיות אמא ניטל ממנה ("נלקח ממני העיקר"), הטיפולים הכימותרפיים ("איבדתי צלם אנוש"), הבכי, הדכאונות והמשא הרגשי הכבד, היא מאסה בטיפולים הקונבנציונליים ומשוכנעת שהיא בדרך להחלמה: "יש לי תקווה, היא במרחק נגיעה, זה יקר, אני צריכה עזרה, אבל אין לי ספק שהכסף לא יהיה יותר יקר מחיי. יש אופק להחלמה, אני מרגישה את זה".
היא מודדת את מילותיה בקפידה. לראשונה היא נחשפת בציבור ומתארת לפרטים את מה שהיא עברה בשנים האחרונות. אישה צעירה שיום בהיר אחד התהפך עולמה:
"גדלתי בבית אוהב ומחבק, אבא שלי, דוד מקדשי בן ה-62, הוא אומן מוכשר מאוד, הוא הבעלים של 'מקדשי ארט'. אמא שלי בת ה-54 היא ממייסדי מדיקל סנטר בהרצליה. הייתי בת מאוד מפונקת, שעטופה באהבה גם מצד סבא וסבתא שלי שגרו בסמיכות אלינו, הרווחתי משני העולמות. בת יחידה למשך שמונה שנים עד שנולדו שני אחיי המדהימים, האחד קצין והשני, הקטן, לומד עדיין בתיכון אביב. הייתי תלמידה מצטיינת. בצבא שירתתי בלשכת סגן הרמטכ"ל. הייתה לי משנה סדורה מה אני רוצה לעשות בחיים, לימודים אקדמאיים וקריירה, נמשכתי מאוד לאופנה, כתבתי שירים, אני אפילו קוסמטיקאית פרה-רפואית, הייתי רב-גונית מה שנקרא, רציתי לטרוף את החיים. עם השחרור התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן תואר ראשון בפסיכולוגיה ועוד תואר במדעי המדינה, הייתי מצטיינת רקטור. אני מאוד סקרנית, גם היום, אוהבת ללמוד כל דבר, העתיד שלי היה די ברור, להיות עצמאית, אישה חזקה, שהיא זו שתקבע לעצמה את מהלך חייה, ככה חשבתי, אוהו כמה שהתבדיתי".
איך הכל התחיל?
"קשה לי לשים את האצבע על האירוע המכונן. זה התחיל כאשר התחלתי להרגיש קושי בריצה, בהתחלה משייכים את זה לאלף ואחד דברים, עייפות היא הראשונה שבהם, אבל הייתי צעירה, אז שמתי לב שזה משהו לא רגיל. במקביל התחילו לי מדי פעם דקירות חדות במקומות שונים בגוף, בלי שום קשר ביניהם, מהישבן ועד לצוואר. אני רגישה מאוד לגוף שלי, מודעות לו ממש, עשיתי בדיקות דם די שטחיות, כמו שכולם עושים, לא מצאו משהו חריג. התחלתי להרגיש מיחושים שונים, התלוננתי על כאבים תכופים כל פעם במקום אחר. התחלתי בסדרת בדיקות, שבהן לא מצאו כלום. חלק מהרופאים חשבו שאני אולי לא בסדר בראש, אני מבינה אותם, תלונות חוזרות ונשנות שאין להן תמיכה בממצאים, ועוד מבחורה צעירה. אני מרחמת הכי הרבה על אמא שלי, וואי, כמה הייתי מתלוננת בפניה. היא ספגה הכול".
"הכל סגר עליי"
יום אחד התעוותו לאסתר הפנים כשחצי מהפרצוף השתתק. "כאן כבר התחילו לחשוד שאולי זה לא רק משהו נפש", היא אומרת. "ואז החלו כאבים איומים בצוואר והתעלפויות פתאומיות. עבדתי אז באופן זמני כקלדנית בבית משפט, ויום אחד התעלפתי ממש באמצע דיון והראש נשמט על המקלדת. ההתעלפויות תכפו, הכאבים גם, ואז הגיעו הדכאונות, לא הבנתי מה יש לי, הרגשתי שלא כולם מאמינים לי, חשבתי שאני אולי לא בסדר, והכול כאילו סוגר עליי ולא יכולתי לבטא החוצה את הזעקה שיש בפנים".
אסתר המשיכה לסבול מתסמינים כשנה וחצי כשאף אחד מאנשי הרפואה לא ידע להסביר מאין הם נובעים. "יום אחד החליטו לעשות לי MRI (סקירה גופנית של הדמיה בתהודה מגנטית). הממצאים לא היו ברורים מספיק אבל העלו חשדות מסוימים. החליטו לעשות לי בדיקה שמתקדת באזור הבטן, שם בכל החלל הזה הרגשתי את רוב הכאבים. אמא שלי הייתה איתי, אני הייתי מורדמת והיא סיפרה לי שממש עם תחילת הפרוצדורה הרופאים יצאו בפנים מודאגות, היא נבהלה. התברר שיש לי סרטן מפושט כמעט בכל הגוף, בשחלות, ברחם, בכבד, בבלוטות הלימפה, ומדובר בסוג די אלים. הם החליטו ישר לנתח ולהתחיל לקצור לי איברים בה אחר זה, שחלות, רחם, חלקים מהכבד, בקיצור 'על השחיטה'. הם גם לא ידעו מה סוג הסרטן ואיזה טיפול מותאם לו, לא הצליחו לדלות ממנו די.אנ.איי. עד היום אגב, גם כששלחנו דגימות לארצות הברית לבדוק את סוג הסרטן, לא קיבלנו תשובות.
"אני מודה שבאותם רגעים ששמעתי שיש לי סרטן, היתה לי סוג של הקלה וכמובן דאגה, אלו היו רגשות מעורבים. קודם כל אני לא ממציאה כמו שחלק חשבו, יודעים מה יש ומתחילים לטפל. לא חשבתי על מוות בכלל באותם רגעים, אני צעירה, יטפלו בי ואני אעבור את זה. לא ידעתי אז באמת לאן אני נכנסת".
"עננת מוות מעליי"
כשהיא בטוחה בהצלחת הטיפול, החלה אסתר לקבל את סדרת הטיפולים הכימותרפיים: "עברתי גיהינום עלי אדמות, הפכתי לתת אדם, איבדתי כל צלם אנוש, לא הייתי סוגלת לאכול, בקושי לנשום, הרגשתי שאני מתה מבפנים כל דקה. חשבתי שאני חזקה, שאני אעבור את הכול, התבדיתי, קיבלתי רעל לתוך הגוף שהרג אותי. נשר לי כל השיער, הפכתי למת-מהלך עם רזון קיצוני, אפילו הדמעות יבשו לי. אחרי סדרת הטיפולים הזו הבנתי שהנתונים לא טובים, או בקיצור זה לא עזר כל כך. הרופאים התלבטו מה לעשות, עננת המוות ריחפה מעליי, ואז, באופן די לא ברור, כי שוב לא יודעים מהו סוג הסרטן הזה, הוא התייצב, כלומר לא התפתח, מה שנקרא נרגע קצת".
שנה וחצי המחלה היתה סטטית ואסתר למדה לחיות איתה: "הרופאים העדיפו לא להתערב במקרה כזה, וציפו לראות מה יקרה בעתיד. לפני חצי שנה הוא התעורר שוב, ובמלוא העוצמה. התחלתי להרגיש שוב כאבים, שוב שינויים, הסרטן חזר לתקוף. אושפזתי והרופאים החליטו שאני חייבת לעבור שוב סדרה של טיפולים כימותרפיים. לא הייתי מוכנה, סירבתי בכל תוקף. אבל אז אבא שלי נכנס אליי לחדר בבית החולים, החזיק לי את היד ובדמעות אמר לי: 'את רוצה להשאיר אותי לבד, את רוצה למות ולהשאיר את כולנו בלעדייך, איך נחזיק מעמד?' זה פילח לי את הלב.
"הסכמתי לקבל את הטיפולים, שוחררתי הביתה, ואז התחיל הסיוט האמיתי של חיי, לא חשבתי שיכול להיות משהו יותר גרוע ממה שעברתי, אבל שני טיפולים הבהירו לי שהכול היה משחק ילדים לפני כן. התחננתי למות, זעקתי שאני לא רוצה לחיות, שאני לא מעוניינת. התקשרתי לאונקולוגית שלי וביקשתי שתרדים אותי, שתעביר אותי לעולם אחר, שכולו שלווה, בלי כאבים, של אסתר מור הישנה, היא אמרה שאסור לה לעשות דבר כזה.
"אמא שלי לא יכולה הייתה יותר לראות אותי סובלת, גם אבא שלי, החלטתי שאני מפסיקה מיידית את הטיפול. אמרתי לעצמי, זה לא הגיוני שטיפול במחלה יותר אכזרי מהמחלה עצמה. התחלתי להתעניין בטיפולים אחרים. הגעתי לפרופסור ומומחה בינלאומי לחקר הסרטן באוניברסיטת בר אילן. הוא הציע לי טיפול חלופי שמאושר על ידי ארגון הבריאות העולמי, אך לא מקובל מדעית בארץ".
באיזה טיפול מדובר?
"מדובר בשילוב של ומתן ויטמינים יחד עם טיפולים היפותרמיים ושילובים נוספים. הבעיה בטיפול הזה שהוא די ארוך ויקר, כל טיפול עולה 3,700 שקל ואני חייבת לעשות אותו פעמיים בשבוע לפחות למשך חצי שנה. תעשו את החשבון לבד".
כשאסתר התחילה את הטיפול, היא מיד הרגישה בהבדל: "זה לא שאין תופעות לוואי, אבל זה מזערי לעומת התופעות של הכימותרפיה. לאט לאט, ממש עקב בצד אגודל, התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב, ולמרבה ההפתעה גם המדדים הביולוגיים שלי, והסרטן עצמו, החלו להראות סימנים טובים".
"יש תקווה"
לדברי אסתר, הטיפול אותו היא עוברת בשבועות הארונים מיטיב עימה: "אני רואה תקווה חדשה", היא אומרת. שיערה חזר וצמח, החיוך גם הוא, והאור בקצה המנהרה החשוכה מבהיק לה באופק. אלא שהמשא הכבד של עלויות הטיפול מכביד עליה, ולכן היא פתחה בקמפיין מימון המונים באתר "גיב בק" (לחצו כאן) ומבקשת עזרה: "יש לי אמונה חזקה מאוד שאני אעבור את זה, שהכסף לא יהיה זה שימנע ממני לחיות, כל הכסף שבעולם לא יכול להיות יותר יקר מהחיים שלי. עברתי תלאות, יש לי זכות לחיות בכבוד וללא כאבים, לפעמים ברגע אחד, כשהכול נראה חשוך, פתאום הכל מתהפך. בגלל זה גם הוספתי את המילה אסתר לשם שלי".
מה הקשר?
"השם שלי במקור הוא מור מקדשי, הוספתי לו את המילה אסתר, ומלבד העובדה שאני מתחברת מאוד לדמות, יש בדמות התנ"כית הזו תכונה ששובה את לבי. כאשר יש אבדון בטוח, גם לה, היא לא מפחדת לגשת ולראות למלך האכזר את הלבן בעיניים, תוך סיכון חייה, ולצאת משם מלכה".
