מהישוב עלי למפגיני אזור השרון נגד הרפורמה: אלישבע בלום, תושבת הישוב עלי, הגיעה אתמול (שלישי) עם מספר נשים לאזור ההפגנות בהרצליה, וחילקה להם קרטיבים שנרכשו בכספי תרומות של תושבי עלי.
אלישבע משתפת את החוויה שעברה: "קיבלתי השראה שגם אני חייבת לעשות משהו ולא סתם להתבאס בבית, ולהתווכח עם האחים שלי (מי שמכיר אותנו יודע עד כמה אנחנו שונים) בוואטסאפ המשפחתי. הייתה לי תחושת בטן חזקה שאני חייבת לצאת היום לאחד ממוקדי ההפגנות. די לנרטיב השנאה.
"מפה לשם גם כמה אנשים ביישוב נרתמו לעניין ותרמו, ודי בספונטניות יצאתי ב19:45 עם כלילה שלי (11) לכיוון הרצליה, מצויידות עם פתקים ותקווה שנגיע בזמן, מתפללת שעוד יהיו שם מפגינים. חנינו בקניון 7 הכוכבים וראינו מעט מפגינים מסביב.. התחלתי לחשוש שפיספסנו את ההפגנה. ובראש שלי, מרוב מה שמחדירים גם קצת חששתי לפנות למישהו בגלל הכיסוי ראש שלי (שדי קשה לפספס אותו) לא רציתי לראות שנאה בעיניים שמולי. אבל החששות התפוגגו מיד. כל מי שפגשנו היה מקסים ואדיב.
"גילינו שיש עוד תנועה רבה של מפגינים שעוברים דרך הקניון, קנינו 75 קרטיבים, עמדנו מחוץ לקניון ופנינו לכל מי שהיה עם דגל ו/או חולצת סלוגן. "שלום! באנו מרחוק כדי לחלק קרטיבים למפגינים. תרצו לימון, תות או ענבים?" וכמובן הצמדנו פתק, גם למי שלא רצה קרטיב. והתגובות היו.. וואו. מרגשות בטירוף. מאור פנים, דמעות, חיבוקים.
"וואו. הייתי חייבת את זה כמו חמצן. להזכיר לעצמי איזה עם אנחנו, באמת. כמה אנשים טובים מהלכים בינינו. כמה כאב אנחנו נושאים, כל אחד והכאב שלו, אבל כמה אכפת לכולם! ואולי אנחנו לא מסכימים אבל בסופו של דבר כשמסתכלים אחד לשני בעיניים, לנשמה, יש חיבור שאי אפשר להסביר במילים.
קראו גם:
"היה רק מקרה אחד מצער, של מישהו שקרא בפתק שאנחנו מהיישוב עלי והתחיל לצעוק שם על חטאי המתנחלים וכד'. אבל אפילו הוא בסוף חזר וקצת דיברנו ולמרות שהוא זרק הכללות על "המתנחלים", "הדתיים" ושאר נושאים חביבים, אמרתי שאני לא מייצגת כאן אף אחד, רק את עצמי, ובאתי מאהבה לא לדבר על מה שמפריד אלא מה שמחבר. ולמרות שהוא לא ממש נרגע, היו הרבה אנשים מסביב שהקשיבו וחיבקו אותנו.
"בקיצור, היה מדהים, חבל שלא יכולנו לקנות עוד מאות קרטיבים.. פשוט החנות כבר נסגרה. בע"ה נחזור עוד שוב, ונמשיך את המפגשים העוצמתיים האלה. חברים, יש לנו עם מדהים. תהיו אופטימיים. יש תקווה".
