שום דבר בהשקה של תערוכת הציורים שנפתחה השבוע בבית אשכול פיס בכפר סבא, לא היה חגיגי. אולי חוץ מתחושת הסיפוק הזעירה של מאיה עינגיל, שהשיגה לדבריה את מטרתה.
"נשברת לרסיסים" וממשיכה
כרמיאל: זאת המורשת של נדב באלוה
עינגיל היא אחותו הגדולה של אסף שטיירמן ז"ל, שנרצח באכזריות בדיוק לפני 20 שנה ביער אוסישקין בכפר סבא. אף שאימה, יעל רוזמן, התנגדה בתוקף למהלך - החליטה האחות להפיק תערוכה מציורים שצייר אסף כתלמיד בבית הספר לאמנויות "ויצו צרפת" בתל אביב ונשמרו לאורך השנים. "מה שרציתי שיקרה, קרה", אמרה בסוף הטקס העצוב בפתיחת התערוכה, שנערך השבוע ביום ראשון בערב. "רציתי שבמשך חצי שעה העולם יעצור ונזכור את אסף. תודה לכל מי שלקח חצי שעה מהחיים שלו וזכר שאסף היה".
"אסף חי איתי"
החברים ובני המשפחה שהגיעו לכבד את זכרו של אסף ז"ל, שהיה רק בן 18 כשנרצח, הסתובבו בין הציורים בפנים חתומות. הציורים היתומים שעל הקירות מספרים את תחושת ההחמצה החריפה שחשים בני המשפחה. הם סיפרו לנוכחים מה אסף יכול היה להיות אילו נותר בחיים. כמה כישרון, כמה פוטנציאל היו לו. בהמשך, האורות כבו ותמונותיו של אסף עלו על המסך, כמו גם קטעים מוקלטים משירים שכתב וציוני דרך בחייו הקצרים. כשקולו הנערי מפלח את החלל, הדמעות של כל הנוכחים כבר זולגות מעצמן.
"סיפור מותו של אחי אסף פגש כל אחד מאיתנו ברגע שונה בחיים", אמרה עינגיל לבאי התערוכה. "כל אחד ברמת קירבה אחרת, באופן אחר, כולנו קורבנות של המוות שלו. זה היה יום חמישי, בבוקר קר וגשום. הייתי לבד בבית ואני זוכרת במעורפל את רוע הגזירה. אני זוכרת את הטלפון של אבא שלי, את העובדה שהוא הפסיק את השיחה, את הקול שלי קורס, את האבל המשפחתי ואחר כך האישי. יום הזיכרון חי איתי 20 שנה, אסף חי איתי, אני מתגעגעת לקול שלו, לתיאור שלו...".
לכל אורך הערב ישנה תחושה של אזכרה. של פוסט טראומה. נראה שעל אף השנים שעברו, הכאב רק הולך ומעצים. בתביעה אזרחית על סך מיליון שקל שהגישה המשפחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כחמש שנים לאחר הרצח, מצוין כי מאיה, שהייתה קרובה מאוד לאסף, סבלה מהפרעות שינה, מסיוטים וממחשבות על הרצח. עם הזמן, נטען בתביעה, שהוגשה נגד הנאשם המרכזי ברצח, רעי חורב, שותפתו סיגלית חיימוביץ', עדת המדינה ליהי גלוזמן והוריהם של השלושה, פיתחה חרדה עמוקה לגורלו של אחיה הנוסף, יותם, והיא מתקשה לראות אנשים צעירים, ובפרט חברים של אסף.
עוד נטען בתביעה, כי האם יעל סבלה אף היא מסיוטים ונאלצה להשתמש בכדורי שינה והרגעה. היא סבלה מדיכאון, ממתח ומרגשות אשם עזים, ובמיוחד מחרדה לגורל ילדיה האחרים. גם חייהם של יתר בני המשפחה התהפכו. "כמה נורא ליעל האמא שצריכה להמשיך בחיים עם זיכרון שכזה", אומרת הסבתא צילה בטקס. את הרוצחים היא כינתה "בני בליעל צמאי דם" ואיחלה להם ש"יימח שמם". בכך, נראה, היא סיכמה את תחושתם של כל הנוכחים.
"אין עין תחת עין"
במשך ארבע שנים מאז הרצח, שאירע ב-4 בדצמבר 1996 לא ידעו בני המשפחה את זהות הרוצחים. גופתו של אסף ז"ל נמצאה יום למחרת ביער אוסישקין בכפר סבא, כשעליה סימני אלימות קשים. במשטרה חשדו תחילה כי מדובר ברצח על רקע לאומני. אך כך עלתה סברה כי מדובר ברצח על רקע פלילי ובתחילה נעצרו מספר חשודים, ששוחררו בהמשך כשהתברר שידם אינה במעשה. רק בשנת 2000 חלה תפנית בחקירה, שהובילה לפענוח הרצח.
סנדרין בן דוד, אשתו של הנאשם המרכזי, רעי חורב, פנתה למשטרה לאחר שתקף אותה וסיפרה לשוטרים, כי הוא התוודה לפניה על רצח שביצע. חורב נעצר והכחיש תחילה את המיוחס לו, אך בהמשך הודה במעשה.
בתום החקירה התברר, כי ביום הרצח ישב חורב עם סיגלית חיימוביץ' וליהי גלוזמן במרפסת דירתם של הוריה של חיימוביץ' ברחוב ארלוזורוב בעיר והשלושה עישנו מריחואנה. כשאסף, שבאותה העת חזר מארצות הברית, עבר במקום והעיר דבר מה לחורב, הם החליטו להרוג אותו.
השלושה ירדו לרחוב חמושים בפגיונות ומצוידים במריחואנה, הציעו לאסף להצטרף אליהם לעשן בחורשה, ושם דקרו והכו אותו עד שמת. חורב רצח את אסף באמצעות דקירות פגיון, מכות אבן, וחניקה. חיימוביץ' סייעה לרצח כשתקפה את הקורבן באגרופיה ונתנה לחורב את האבן שבאמצעותה הכה את שטיירמן. גלוזמן טענה, כי לא השתתפה באופן פעיל במעשה. בשלב מסוים היא קראה לחורב ולחיימוביץ' להפסיק, וכשלא נענו לה הסתלקה מהמקום והלכה לביתה, מבלי לספר על הרצח לאיש. כל השלושה שמרו על שתיקה במשך ארבע השנים. על חורב וחיימוביץ' נגזרו מאסר עולם ו-24 שנות מאסר בהתאמה.
כשנשאל חורב בשחזור מדוע רצח דווקא את אסף, ענה: "במקרה הוא עבר שם. זה היה יכול להיות כל אדם אחר".
גלוזמן, שטענה כאמור כי לא השתתפה ברצח באופן פעיל, קיבלה מעמד של עדת מדינה. בני המ
