הוא הגיע טרוט עיניים. האדמומיות התפשטה במסגרתן, זועקת שינה: "זה בסדר", הוא מרגיע בחיוך צדדי כובש, "אני אחרי משמרת לילה, שהייתה לא פשוטה, אגב". מה היה שם? "יילדנו כמה תינוקות מקסימים, אבל הייתה גם 'לידה שקטה', עצוב. יש גם דברים כאלה". 'לידה שקטה', הכוונה שהוולד מת ברחם? הוא מיישיר מבטו, אדמומיות העיניים נמהלת בעצבות, "כן. האמא ידעה עוד לפני. אחרי תשעה חודשים של תקווה למשהו חדש עם הרבה אור מגיעה אפילה כזו. רק בחדר לידה השקט לא מבשר טובות, וקולות הבכי של תינוק ואמו המאושרת זה הדבר הכי מופלא בעולם".
קראו גם >>
קודם להרגיע
ד"ר ארז שראל, 38, הוא רופא מרדים שעיקר עיסוקו בחדר הלידה במרכז הרפואי "מאיר" בכפר סבא. זקוף גו, סלים פיט, מהיר דיבור, עיניים, כבר אמרנו. אה, וחיוך כובש. הוא מתמחה, אתם מבינים. הוא גם מופיע בסדרה הטלוויזיונית הנושאת את אותו השם. סופר סטאר קליני: "אני מרגיש צורך להתנצל שהיה קשה לקבוע איתי, יש משמרות, עובדים כמו מטורפים. אבל יש עוד זמן לדבר על זה. בוא נדבר קודם כל על דברים טובים".
על מה?
"על חדר לידה. יש יותר טוב מלהביא ילד לעולם? אני יודע, הבאתי שתי בנות מקסימות ונכחתי בכמה עשרות אם לא מאות לידות. אני רוצה קודם כל להבהיר שאני לא מיילד, אני זה שבא להקל על הכאב של היולדת ועל שלומה ולהיות נוכח בסיבוכים מסוימים. זה נשמע קצת קליני כל הסיפור הזה, אבל זה באמת לא ככה. צריך להבין שיולדת, בכלל כל מאושפז הנזקק להרדמה, נמצא בסטרס. אם זה בגלל כאב ואם זה בגלל חשש, שלעיתים גרוע מכאב. שם המרדים נכנס לתמונה. זו טעות גדולה לחשוב שמרדים הוא סוג רוקח שבודק מדדים ומוהל חומרי הרדמה, או לצורך ענייננו, אפידורל. הוא קודם כל מסתכל על אישה השוכבת מולו, שהעיניים שלה מחפשות שמישהו ירגיע אותה. הוא לא מסתכל על עמוד השדרה שלה והמחט שתחדור לשם ותקל על הכאב כי היא צועקת מדיי.
"לידה היא דבר מאוד מסוכן, אני לא צריך להזכיר עכשיו נתונים, מה היה בהיסטוריה האנושית וכמה נשים מתו בשעה שילדו, שלא לדבר על תינוקות שלא שרדו. אז ברור שהגוף נכנס לסוג של טראומה, מנטלית ופיזיולוגית, שגם מלווה בכאב לא פשוט. צריך להרגיע קודם כל.
"כרופא מרדים, החמלה היא הבסיס. יש איזה ביטוי שגור שאני לא אוהב, שאני רופא מרדים שמספק שירותים בחדר לידה".
למה?
"כי מאושפזים הם לא לקוחות. זה לא איזו קליינטית שמבקשת עכשיו שירות מספק חיצוני. מי שמאושפז נמצא בסיטואציה קיצונית ביחס לחיי היומיום שלו. תפקידי, בין היתר, לסייע לעבור את הסיטואציה הזו במינימום הנזקים האפשריים, גם הפיזיולוגיים ולא פחות חשוב, גם הנפשיים. ובינינו, יולדת חווה קשיים וכאבים לא פשוטים. וצריך לדעת איך להתמודד עם זה, בעיקר בקטע המנטלי. מה זה כאב? כאב הוא סובייקטיבי, אם כואב לך באותו האזור שכואב לי זה לא אומר ששנינו חשים את אותו כאב. זה לא כמותי. זה תחושתי. אין כאב כשלעצמו, יש תחושה או תודעת כאב, והיא שונה בין כל איש ואישה".
אין מכנה משותף לכאב של לידה? אומרים שהוא הכאב הגדול ביותר.
הוא מפטיר חיוך, כמי שטיפל בכאב אחד או שניים בחייו: "אני לא יודע לגבי האמירה הזו. יש כאבים לא פשוטים אחרים. זה נכון שלידה כואבת, מאוד, אבל כאמור זה אינדיבידואלי. יש גם אפידורל שמקל על הכאב הזה".
זה מומלץ? לא עדיף בלי?
"למה?" הוא נזעק, "אם למישהי כואב, למה לא להקל עליה? לא מובן לי בכלל".
לידה טבעית, ככה היו יולדות פעם.
"ראשית, לידה עם אפידורל היא לידה כמעט טבעית. ושנית, הרפואה פעם לא הייתה הרפואה של היום".
יש נשים שמעדיפות ניתוח קיסרי כדי לא לחוות את כל הכאב.
"ניתוח קיסרי לא מומלץ אלא במקרים שהוא נדרש. הגוף של האישה, אנטומית, בנוי ללידה, זה חלק טבעי מהיותנו בני אנוש. הרפואה לא צריכה להתערב איפה שלא חייב. ולגבי הכאבים? הכאבים שיש אחרי ניתוח קיסרי לא פחותים מכאב הלידה".
החיים לצד המוות
ד"ר שראל נולד בבית היולדות הישן בכפר סבא, יחד עם אחותו התאומה סיון ("לא תאומים זהים, כמובן, אבל די קשורים"). בילדותו שהה בצרפת יחד עם משפחתו ובנערותו שב לכפר סבא. אחרי הצבא החל בסשן טיולים די נרחב, שכלל גם מגורים בדנמרק ולימודי רפואה בבוקרשט. בזמן לימודיו הכיר את אשתו קלאודיה והיום הוא מתגרר איתה ועם שתי בנותיהם, לאריאל בת השש ומילה בת הארבע, באותו בניין ברחוב ויצמן שבו נולד. על סיפור ההיכרות הוא ידבר בהמשך, כשישתחרר מעט.
במסדרונות בית החולים "מאיר" אוהבים את ד"ר שראל. כבר חמש שנים שהוא עובד שם, ובימים אלה הוא לפני מבחן ההתמחות וההסמכה שלו. הוא דובר ארבע שפות באופן שוטף, מהיר אבחנה, ולדברי מומחים בתחום יש לו ידע מקיף ונדיר בכמה דיסצפלינות שונות ברפואה. די גאון, אם תנסו לתייג. הוא יכחיש את זה בכל תוקף ובחיוך שיתחלף בחלקיק שנייה לגיחוך הוא יפסוק: "אנחנו ממש לא גאונים".
ד"ר שראל הוא בעל צניעות מופרזת. כמעט שלא ידבר בגוף ראשון, וההתאמות שנעשו מגוף רבים ליחיד בשיחה בינינו, סביר שלא יהיו מקובלות עליו. "יש כמה ביטויים שהשתרשו בקשר לרופאים, שאני לא מחבב במיוחד. 'מלאכים בלבן' וכאלו", הוא אומר, "נו, תעשו טובה. לא מלאכים ולא נעליים, אנחנו אנשים מאוד רגילים שבאים לעזור. אני לא רוצה לדבר על הדורות הקודמים, אני אדבר על מה שאני מכיר: כל מי שלומד רפואה, בתשעים אחוז בא ממקום של לעזור ולסייע. זה הערך שלמענו הוא מקדיש את חייו.
"אתה יודע למה הסכמתי להתראיין?" הוא מפתיע, "כי רציתי להסביר לקוראים מהו תפקידו של רופא מרדים, לא רק בחדר לידה. למעשה מדובר בשחקן 'האפור' של המערכת הרפואית. הוא לא מסי של הקבוצה, יותר אינייסטה (שחקני כדורגל מקבוצת ברצלונה - א.א). הציר שעליו בנויה התשתית הטיפולית בהמשך. הוא לא רק מרדים, מילולית, ומשגיח על מערכות החיים הקריטיות בזמן הרדמה, כמו מדדי לחץ הדם, קצב הלב, קצב הנשימה, ריווי החמצן בדם, תפקוד הכליות והמוח. הוא גם הרופא שחלילה יפגשו רוב אלה שיגיעו למיון או לחדר טיפול נמרץ. לכן, רופא מומחה להרדמה, בניגוד לרוב הרופאים, חייב להכיר בכל רגע נתון את כל מערכת הגוף האנושי, על בוריה. הוא זה שנותן את המענה הראשוני והוא גם זה שמבצע החייאות בבית החולים".
החייאות לא מסתיימות טוב.
"לצערי, יש מקרים רבים שזה נגמר לא טוב". אתה מתכוון למוות. אתה יכול לומר מוות, אתה יודע, זו לא הפעם הראשונה שאתה מתקשה להוציא את המילה הזו מהפה. הוא מחייך במבוכה, "מוות זה אין חיים, במהלך השנים היו הרבה חיים שנגדעו. זה לא משהו שאתה רוצה ולדעתי גם לא יכול להתרגל אליו. כשמת מישהו, בייחוד באופן פתאומי, קשה לתפקד. אתה לא באמת הולך לישון טוב בלילה, לא מעבירים פאזה וממשיכים. חושבים על זה כל הזמן, זה לא מרפה.
"לא מזמן הייתה אישה בחדר לידה אצלנו, סיפור שהתפרסם לדעתי בתקשורת, שמתה מתסחיף מי שפיר. אתה לא יודע כמה הרופאים עבדו עליה, מכל המחלקות, מכל התחומים, מאמצים עילאיים. דבר כזה שקורה, שבו אישה צעירה שהגיעה ללדת פרח לעולם נובלת בעצמה בלי לראות אותו, זה לא משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום, גם אם מעולם לא הכרת אותה. יממה אחרי שהיא נפטרה הרופאים בבית החולים הסתובבו מוכי יגון. העצב היה נוכח באוויר.
"אבל מנגד, יש גם הרבה הצלחות", הוא פולט אנחה של דכדוך מהשיחה המורבידית שהתפתחה, "לא מזמן יצא לי להחיות אדם שהסיכויים שלו לא היו טובים. זה היה ממש מרומם נפש. אפילו שמרתי איתו על קשר מאז, מדי פעם, בלי הגזמה".
לא מתוגמלים
קולו רגוע ומרגיע. סוג של בריטון רך הלקוח מפסקול סרטוני ניו אייג' שלווים. הטון אחיד, גם כשהוא מדבר על נושאים שקצת כואבים לו: "המדינה", הוא אומר, "לא באמת מתגמלת אותנו, הרופאים, המתמחים. אני לא מדבר כבר על גיוס צוותים, חוסר בציוד רפואי וכו', כל זה כבר נדוש לצערי ופורסם. אני מדבר על אלה שכבר נקלטו במערכת והובטחו להם מענקים, בין אם זה בפריפריה ובין אם זה בתפקידים חיוניים. הם לא באמת מקבלים את זה. אומרים שהם יקבלו, אבל בפועל זה לא קורה. למה? סדר העדיפויות לקוי, ובמקרים כמו מגיפת הקורונה זה נחשף במלוא העוצמה ובמלוא הכיעור. לא בטוח שאם מערכת הבריאות הייתה מתוגמלת בתקציבים היינו עכשיו נכנסים לסגר.
"גם לי הבטיחו מענק, הייתי בלי שקל כשהגעתי לארץ, ובזמנו, בשל חוסר ברופאים מרדימים, הציעו מענק עידוד. לא קיבלתי אותו עד היום", הוא אומר ועדיין מחייך משום מה, "אנחנו בני אדם, יש לנו גם משפחות לפרנס, ואנחנו עובדים קשה ולא מתוגמלים. אז מדי פעם, בכוונת מכוון, ואני פעם עשיתי מיני מחקר על זה, פתאום מתפרסמות כמה כתבות על פרומיל אחוז של רופאים שמקבלים הון ויש צקצוקי לשון ואיזה 'באזז' עכור. 'המלאכים בלבן' פתאום הופכים לאיזה דמון רודף בצע ומעניין שזה בדיוק לפני דיון על השוואת תנאי שכר, שהוסכמו כבר לפני כמה שנים. זה מתוזמן, זו שטיפת מוח.
"למה? אנחנו באים לעזור, למה שהממסד לא ייתן יד. יש רופאים מעולים בישראל, באמת. יש לי קצת פרספקטיבה מה קורה בעולם, אנחנו באמת ליגת על מבחינה אנושית, אבל ליגה ג' מבחינת תגמול. היחס הזה גורם לרופאים להשלים פרנסה ממקור אחר שהוא לא השירות הציבורי. זה מה שמביא את מערכת הבריאות לקרוא לנו 'ספקי שירותים', כי רופאים זה לא מספיק טוב, צריך שיהיה להם איזה 'טייטל' שיווקי-כלכלי כזה, כאילו אנחנו עוסקים במסחר. זה מבייש".
אהבה גדולה
פאוזה דוממת לכמה שניות, והשיחה משתחררת לכיוון הרבה יותר נינוח. "אתה יודע, תמיד רציתי להיות רופא, עוד מהילדות", הוא אומר. "אני חושב שהנקודה שבה נמשכתי לזה הייתה שבילדותי בצרפת הייתי כל הזמן חולה. בדיעבד אנחנו יודעים שהייתה לי מחלת נשיקה שכנראה החלישה את המערכת החיסונית וגרמה לי לחלות תדיר. הרופא שטיפל בי בתקופה ההיא הקסים אותי, הוא היה חמוש בסמכות שהרגיעה אותי. מאותו זמן ואילך ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
"כשחזרתי לארץ נרשמתי בתיכון ללימודי ביולוגיה ובצבא קצת לקחתי 'ברייק': הסתובבתי המון, הייתי באוסטרליה, בארצות הברית ואיפה לא, בדנמרק אפילו גרתי שנה. רק בגיל 26 לערך התחלתי ללמוד רפואה בבוקרשט".
למה לא בישראל?
"כי התחלתי מאוחר, ובישראל צריך לעבור הכנה מקדמית של פסיכומטרי וכו' שאורכת כמה שנים. והייתי די להוט להתחיל ללמוד. כשחזרתי לארץ כרופא עשיתי כמובן את בחינות ההסמכה".
אבל לא חזרת לבד.
"לא", הוא מחייך, "חזרתי עם אשתי קלאודיה ובתי לאריאל, שהייתה בת כחצי שנה לערך. התחתנו שם. היא לא יהודייה, כמו שאולי הבנת מהשם. הכרנו בזמן שלמדתי רפואה, היה לה מכון יופי וקוסמטיקה ונתקלתי בה. ואם תראה אותה תבין שאי אפשר שלא להיתקל בה, היא יפה ברמות, ומשום מה, לא יודע למה באמת, היא גם ראתה בי משהו. לאט לאט הבנתי, במהלך השנתיים שיצאנו, שהיופי שלה מכסה על יופי נדיר יותר, יופי פנימי. זה היה 'קראש' שהתפתח לאהבה. התחתנו שם וקיימנו עוד חתונה כשחזרנו לארץ, שאותה ערך חבר שלי, בשביל המכרים והמשפחה וגם בשביל הישראליות".
היא מרגישה ישראלית?
"זה שונה. המנטליות קצת אחרת. היא הרבה יותר אירופאית, וגם יש את העניין שהיא לא 'יהודייה', למרות שאנחנו פחות או יותר מקיימים מסורת כמו רוב הישראלים. רצינו לעבור גיור, אבל כל התהליך הזה כרוך בהרבה מאוד דברים שאנחנו לא מוכנים לעבור אותם. שמע, מדינת ישראל היא די מדינה גזענית, אם נגיד את זה ככה. אני לא יודע אם זה ככה בכל העולם, לפעמים נראה לי שכן. יש איזו הקצנה כזו לאחרונה, שאם אתה לא 'משלנו', אז אתה לא. נקודה. וזה חבל מאוד. האמן לי, בתור רופא, מבחינה אנטומית, אין שום הבדל בין אף בן אנוש. חבל שצריכים להיכנס לתוך הגוף כדי להבין כמה כולם שווים, הלוואי שגם מחוצה לו זה היה ככה".
חשבתם לעשות רילוקיישן?
"לא. אני אוהב את המדינה, שירתי בה כלוחם, למה שאני אעזוב מקום שאני אוהב. אני גם מאוד אוהב את כפר סבא, זו העיר עם כל הפרדסים והילדות שמי שגדל באייטיז לא יכול לשכוח אותם.
"זה לא שבחו"ל הכל ורוד. הלידה של בתי הבכורה בבית החולים בבוקרשט, שכמובן נכחתי בה כבעל, וגם כבעל ידע, הייתה קטסטרופלית. היא נולדה במשקל נמוך והייתה חייבת להיות בפגיה, וההתנהלות האנושית שם הייתה מחפירה בכל קנה מידה. לא נתנו לנו אפילו לגעת בה בכל התקופה הזו, ופחדנו לומר משהו, כי אחרת בהחלטה אחת היו מרחיקים אותנו משם. התנהלות כזו לא יכולה לקרות בישראל. לא רפואית ולא התנהגותית. יש לנו מדינה טובה, יש לנו רופאים טובים ואנשים טובים, יש לנו, ואולי זה העיקר, את הכוח להיות הרבה יותר טובים".
האוויר בבית הקפה הביל. אחר צהריים חם של אוגוסט שהתעקש לחדור באכזריות לספטמבר. זה מעיק על הסובבים, לא על ארז שראל. הוא אאוזיס, נווה מדבר. מוחמא מההשוואה הוא טוען שלמעשה גם חדר לידה בבית החולים הוא סוג של נווה חיים במדבר של חולי וכאב.
איפה אתה בראש השנה?
"יש לי משמרת בחדר לידה לפני החג ואחריו, איפה אני יכול להיות? אתה יודע, גם בראש השנה נולדים תינוקות".
