"אתם כמו זוג נשוי", הפטרתי בסיום הריאיון עם אורן וג'אווד על מיזם "גלגלים של נתינה" שהקימו השניים - מיזם המעניק ציוד רפואי לבעלי מוגבלויות בישראל וברחבי העולם. הם הביטו זה בזה בעיניים לא מופתעות וחייכו: "כן, המוגבלות של שנינו קירבה בינינו".
קראו גם >>>
הגורל הפגיש בינינו
שנה אחת מבדילה בין אורן שעיבי בן ה־47 מכפר סבא לג'אווד מסראווה בן ה־48 מטייבה. הם נפגשו ב־2009 בבית החולים השיקומי "לוינשטיין" ברעננה. "הייתי בתהליך שיקום ארוך שהתחיל בתאונת טרקטורון קשה שעברתי ארבע שנים קודם לכן, בגיל 32", נזכר שעיבי. "ג'אווד היה מגיע ל'לוינשטיין' על כיסא גלגלים כדי לתת תקווה למאושפזים קשה שם, אחרי שהוא בעצמו עבר שיקום כמה שנים קודם לכן. למעשה, הוא היה המנטור שלי". בתאונת הטרקטורון שעליה מדבר שעיבי הוא נפגע בראשו, איבד את הראייה בעין אחת, אתה השמיעה באוזן אחת ואת הזיכרון לטווח ארוך; ונפגע ברגליו (כיום הוא מתהלך עם קביים): "אני לא זוכר מה היה לפני התאונה. למעשה נולדתי שם, ב־2005, כאדם חדש".
מסראווה, בחור צעיר ומשכיל מטייבה, היה בן 26 כשעולמו התהפך עליו. הוא נפגע מכדור תועה במסגרת מאבק עברייני שכלל לא היה קשור אליו. הכדור בעמוד השדרה הפך אותו לנכה המתנייד בכיסא גלגלים: "במשפחה שלי לקחו את זה קשה. יש לצערי עדיין פער ביחס לבעלי מוגבלויות בין המגזר היהודי לערבי. אצלנו, נכה זה כמו חצי אדם".
זו גם הסיבה שמסראווה לא התחתן ולא הוליד ילדים, למרות השכלתו, חריצותו וכשרונו: "בחייך, מי תיקח אותי?" הוא אומר בביישנות מצמיתת לב. שעיבי, נשוי ואב לשלושה, מרגיע: "עזוב אותך, הוא גידל לי חלק מהילדים".
המפגש ב"לוינשטיין" הפיח בהם רוח של יזמות: "מדהים איך הגורל כאילו חיכה להפגיש בין שני אנשים שרוצים רק ליזום ולהעניק, בלי לתת למוגבלות לעצור אותם. פרץ של אנרגיה שרק מתחדש כל יום", מצהיר שעיבי.
"כבר בשבועות הראשונים למפגש הקמנו מועדון חברה ופנאי ב'לוינשטיין', שקיים עד היום", משחזר מסראווה. "מאושפזים יושבים יחד, מחליפים חוויות, משחקים קלפים וסתם נהנים". במקביל עסקו שניהם בהתנדבויות שונות: מסראווה ב"יד שרה" ועם בני נוער מוגבלים, ושעיבי הקים יחד עם מישל אליהו ואבי שרגא את עמותת "אוהלי קידר" לזכרו של קצין צה"ל דולב קידר ז"ל מכפר סבא, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. העמותה עוסקת בחלוקת אוכל חם למשפחות נזקקות ובעזרה בלימודים לילדים מעוטי יכולת.
האינטרקציה עם בעלי מוגבלות ומשוקמים הביאה את שניהם להעביר הילוך ולהקים במסגרת "אוהלי קידר" את ארגון "חוצי גבולות", שמארגן טיולים אתגריים לבעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים: "העדפנו להתמקד בטיולים אתגריים במדינות שכוחות אל", אומר שעיבי. "היינו הקבוצה הישראלית הראשונה שטסה לקירגיסטן, למדינות נידחות באפריקה, דרום אמריקה ועוד".
"כאן, למעשה", מסביר מסראווה, "נולד הרעיון של 'גלגלי נתינה'. כשטיילנו במדינות עולם שלישי נחשפנו לבעלי מוגבלות שאין להם אפילו כסאות גלגלים. קטועי גפיים שמתניידים ברצפה, מחזות נוראיים".
"הנקודה שבה למעשה נפל לנו האסימון, כמו שאומרים, הייתה בהודו", מחדד שעיבי. "אנחנו מגיעים לשוק המרכזי שם ורואים בעלי מוגבלויות שרועים, ממש כמו שזה נשמע, שרועים ברחוב. נחרדנו. בטיולים שלנו אנחנו תמיד מביאים עוד כמה כסאות גלגלים 'ספייר' בשביל המטיילים, על כל מקרה. באותו רגע החלטנו כל הקבוצה לתת למסכנים שם את הכסאות הללו".
כיסא לכל נכה
כשחזרו ארצה גמרו מסראווה ושעיבי אומר להמשיך לסייע לבעלי מוגבלויות, גם בארץ וגם בחו"ל: "פשוט עברנו מחלוקת אוכל לנזקקקים והתנדבות להקמת מערך לוגיסטי של תיקון ושיקום כסאות גלגלים, גם חשמליים, ומסירתם הלאה ללא עלות למי שנזקק לכך".
מסראווה, שלו ידע טכני ומכני עשיר, יחד עם שעיבי שלפני הפציעה עסק במסחר וייבוא מחו"ל והתמחה בלוגיסטיקה, החליטו להקים סדנה לתיקון כסאות גלגלים המיועדים לגריטה. הסדנה הראשונה התקיימה בביתו של שעיבי, עם עשרה כסאות גלגלים שהגיעו ממשרד הבריאות. "היום", אומר שעיבי, "אנחנו מטפלים באלפי כסאות גלגלים בכל חודש, בשבע סדנאות הפזורות מהצפון עד הדרום. עד עכשיו סייענו לעשרות אלפי אנשים בארץ וברחבי העולם".
הכסאות השבורים והמקולקלים מגיעים מגורמים שונים - החל בחברות ממשלתיות, דרך גורמים מסחריים וכלה באנשים פרטיים. בסיוע אלפי מתנדבים בכל הארץ, בעיקר בני נוער (ראו מסגרת) הם מתקנים ושולחים לכל דורש – בארץ, ברשות הפלסטינית או במקומות נידחים ומרוחקים בעולם.
"יש לנו בעלי מקצוע שמתנדבים בסדנאות ומתקנים בהדרכתו של ג'אווד את הכיסאות. לא כל כסא גלגלים של בן ארבעים מתאים לילד בן שבע. גם לא כל כיסא כבד מתאים לכולם, צריך להפוך אותו למהיר, נוח ובעיקר ללא משקל רב. וכמובן, יש כסאות חשמליים שצריך לטפל בהם. אנחנו מלמדים את בני הנוער לעשות את זה, והם לומדים די מהר".
פניות מכל העולם
כאמור, עד עתה סייעה עמותת "גלגלי נתינה" לעשרות אלפי אנשים בארץ וברחבי תבל: "אנחנו שולחים כמעט כל שבוע מכולה עמוסה של ציוד רפואי מגוון ומותאם לרחבי העולם".
איך הם מגיעים אליכם?
שעיבי: "מכל מיני כיוונים. ראשית, כבר הספקנו לעשות לעצמנו שם, והרבה מגיעים אלינו מפה לאוזן - גם מהעולם. שנית, כיוון שיש לנו קשר עם המטיילים הרבים בחו"ל, אנחנו מבקשים מהם לפקוח עין ולראות מי זקוק לציוד רפואי. ויש גם ארגונים ועמותות רווחה שונות ברחבי העולם ששולחות אלינו בקשות ואנחנו מספקים את זה. כולל שגרירויות".
שגרירויות?
"כן, לפני כחודש קיבלנו בקשה מיוחדת משגרירות בלארוס לגבי אישה אחת המתגוררת שם".
היו בקשות שריגשו אתכם במיוחד?
מסראווה: "פעם אחת היינו בקירגיסטן במסגרת טיול אתגרי. בתחנת הדלק שבה תדלקנו היה אדם ללא רגליים, שהתנייד על קרש עם גלגלים. אפילו לא גלגלים 'לאגרים' כאלו. ביקשנו מנהג המשאית להוריד לנו כיסא משודרג ונתנו לו אותו. הוא הסתכל עלינו במבט מפוחד. הוא ראה שיירה כזו עם משאית וג'יפים וחשב שטעינו ומסרנו לו כיסא שמישהו אחר רכש. הוא צעק לעברנו שלא הוא הזמין ואין לו כסף בכלל לשלם. הסברנו לו דרך המתורגמן ש'הכל בסדר. לא טעינו. שזה במתנה, שמגיע לו כבן אנוש לחיות בכבוד'. הוא פשוט פרץ בבכי שקרע את לבנו".
שעיבי: "קטע אחד שתפס אותי, ופשוט הזריק בי ובכולנו מרץ, היה דווקא בארץ. קיבלנו כיסא גלגלים של נער שנפטר מסרטן. באים לתקן אותו, ופתאום נופל משם דף שהיה מקופל בתוך המושב. אני פותח אותו וקורא דברים שהוא כתב על התמודדותו הכואבת. התמודדות של נער שיודע שלא יחיה יותר. קורא על הקשיים שהכיסא שהוא יושב בו מקל עליו קצת. שהוא, הכיסא, הוא החבר שיש לו. אני חושב שאלו בעצם היו מילותיו האחרונות. הקראתי את המכתב לבני הנוער שהיו בסדנה ואמרתי להם: 'אתם מבינים מה אנחנו עושים כאן?'"
גם בטייבה
השמיים מתקדרים, תחזית מזג האוויר לימים הקרובים לא מבשרת טובות. "בטח לא יבואו הרבה בני נוער מחר", אומר שעיבי. "תתפלא, הם באים בכל התנאים", משיב מסראווה ומוסיף: "האנשים סביבנו הפכו לחלק ממעגל העשייה והנתינה, ועוזרים לנו לתקן את הכסאות ולנייד אותם ממקום למקום. אני חייב לציין לטובה את עיריית כפר סבא ואת ראש העיר שנרתמים לנושא הזה. העירייה אפילו הקצתה לנו שטח מקורה במרכז העיר, שנעבור אליו בקרוב".
מסראווה מסביר שבין בני הנוער המתנדבים יש גם מהמגזר הערבי: "פתחנו סדנה בטייבה", הוא אומר ופניו לובשות גאווה, "לפעמים אני מביא בני נוער גם לפה. המיזם הזה מגשר על פערים, מגשר בין עמים, גם בין אויבים. אנחנו שולחים הרבה ציוד רפואי לתושבי הרשות הפלסטינית. נכות לא מבדילה בין אנשים. למוגבלות אין גבולות, תאונות קורות לכולם. ערבי שאין לו רגליים מזדהה יותר עם יהודי שנמצא באותו מצב, ולא מתחיל לחשוב על פוליטיקה".
לא צופים מהצד
פעילות "מיזם של גלגלים" צוברת תאוצה בכל רחבי תבל, הרבה בעזרת בני נוער מתנדבים. רק לאחרונה נשלחה מכולה עם כ־250 כסאות וציוד רפואי לסרי לנקה, ובימים אלה עובדים בסדנה הכפר־סבאית על מכולה דומה, שתישלח בשבוע הבא לאתיופיה. מי שהפכו את הסדנה לביתם השני הם חניכי שבט "שליט" בתנועת "הצופים" בעיר, שהחלו להתנדב באופן קבוע במקום.
"זה התחיל כשפתחנו את שנת הפעילות", מספרת אריאל צסרקס, תלמידת כיתה י"ב וראש צוות הפעילים בשבט "שליט". "בגלל כל התקופה האחרונה וענייני הקורונה היינו בטוחים שהשנה הולכת להיות מאתגרת, ושיהיה עלינו לצקת בה גם משמעות מזן אחר. בהמתנה לטיולים ופעילויות הבנו שצו השעה אצלנו בשבט הוא להגביר הילוך בתחומי הקהילה וההתנדבות. התחלנו לחשוב על מקומות שבהם קיים צורך מהותי, כי אנחנו לא צופים מהצד.
"במסגרת החיפושים אחר התנדבות משמעותית שמענו על עמותת 'אהלי קידר' באחת ההתנדבויות שעשינו בבית הספר, והחלטנו להתחבר אליהם ולראות במה אנחנו יכולים לעזור. הם הפנו אותנו לפרויקט 'גלגלים של נתינה'. הגענו לשם בפעם הראשונה ובום, זה קרה. נפתח בפנינו עולם כסאות הגלגלים ועולם שלם של נתינה. למדנו על סוגים שונים של כסאות גלגלים, איזה חלקים אפשר לחבר לכל אחד, למדנו לעבוד עם כלים שונים ואנחנו אפילו יודעים כבר לזהות מרחוק לאיזה כיסא יש בעיה בצדדים של הידיות; ובעיקר למדנו כמה גדול הצורך.
"יש רגע בחיים שבו אתה לומד על פרופורציות", משתפת הדר מורן, "על להעריך את עצם העובדה שיש לנו רגליים הולכות. ב'גלגלים של נתינה' למדנו בכל רגע מחדש על נתינה, הערכה, וזה סחף אותנו".
