קצת יותר משנה חלפה מאז שתומר ויינשטיין ויניב לוגסי ז"ל מקדימה-צורן, נדרסו למוות על ידי יונתן פדידה בן ה-30 בעת שרכבו על אופניהם סמוך למושב בני ציון בשעת בוקר מוקדמת. השבוע, פדידה, הודה בכתב האישום והורשע בהמתה כפולה בקלות דעת בגין מותם של תומר ויניב, כאשר הפרקליטות במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, מבקשת לגזור על פדידה 12 שנות מאסר.
קראו גם >>>
רגע לפני שגרם למות שני הרוכבים, פדידה עקף רכבים במהירות של 160 קמ"ש ואיבד שליטה על רכבו, מה שהוביל להריגתם של יניב ותומר. פדידה הורשע גם בנהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים ברכב שעבר שיפורים על ידו בניגוד לחוק. במקביל להסדר ולהחלטה של הפרקליטות לבקש 12 שנות מאסר, אלמנותיהם של תומר ויניב, עדי ויינשטיין ומירה לוגסי, נלחמות בימים אלה באמצעות מאבק ציבורי ומשפטי בכדי שיוטל על פדידה עונש כבד יותר, בעת מתן גזר הדין בעוד מספר חודשים.
בעיית הרתעה
"זו לא תאונה מצערת, זה לא איזה מישהו שסטה בטעות, זה בן אדם שנהג בכביש הזה הרבה מאוד פעמים", אומרת עדי, אלמנתו של תומר, "הוא הכיר את תוואי הדרך, הוא עלה לכביש עם רכב משופר שאין לו חוקיות בארץ, זה כלי ירייה. הוא נהג במהירות מטורפת של 160 קמ"ש, הוא היה תחת השפעת סמים, הוא ביצע עקיפות מסוכנות, הוא היה על נתיב נגדי. הוא ביצע כל עבירת תנועה אפשרית, התנגש ואיבד שליטה.
"זה לא גורל, זה מחדל. אם לא היו את כל המרכיבים האלה, תומר ויניב היו היום בחיים. הם רכבו על הכביש הזה המון פעמים בעבר, והם פשוט נקטלו בשנייה. והבן אדם הזה, אחרי כל מה שהוא עשה, בקור רוח ובצעד מחושב, לא הגיש להם שום עזרה. הוא התקשר לאבא שלו ונפטר משקית סמים שהמשטרה מצאה לאחר מכן. זה לא בן אדם שצריך לחוס עליו".
"אנחנו טוענות שיש בעיה מאוד רצינית במדינת ישראל עם ההרתעה והאכיפה", מוסיפה מירה לוגסי, אלמנתו של יניב, "עובדה שבן אדם כזה, מרשה לעצמו עדיין להשתולל על הכביש כאילו הוא מלך הכביש. וגם עכשיו, העונשים הם מצחיקים. כשמדברים על 12 שנה על הריגה של שני אנשים, כששליש מזה ינכו לו, ועוד שנתיים - שלוש יורידו לו אם הוא יחליט להודות. זה לא עונש מספק".
מה העונש שאתן מצפות לו?
עדי: "אני חושבת שעונש של 15 עד 18 שנה לבן אדם כזה, זה עונש שגם יכבד אותנו, המשפחות, יכבד את החיים של תומר ויניב, ובעיקר יכבד את החיים של הציבור הזה שנמצא ותומך בנו. להגיד לך שזה יקרה? הלוואי, הלוואי והתיק הזה יעשה איזשהו שינוי".מירה: "הפרקליטות טוענת עדיין לעונש הכבד ביותר שהיא יכולה, שזה 12 שנה. אותנו זה לא מספק, אנחנו חושבות שצריך להיות עונש כבד יותר. יש חוק בישראל, השופטת בסופו של דבר תצטרך להסתמך על פסיקות קודמות, ויכולה לפסוק לפי ראות עיניה. מבחינתנו הצדק עדיין רחוק ועדיין יש מה לעשות כדי להשפיע על גזר דין משמעותי ועל מאסר ממושך".
ענן שחור
חייהן של מירה ועדי נופצו ברגע אחד. עדי ותומר חזרו מחופשה רומנטית בבודפשט רק לילה אחד לפני התאונה, והמזוודות עוד היו בסלון. בבוקר התאונה, מירה ביקשה מיניב, שיישאר עוד קצת במיטה לצידה, לפני שיצא לרכיבה ממנה לא יחזור. את הבשורה המרה, עדי קיבלה לאחר אימון בוקר, כשכבר הגיעה לעבודה. מירה עוד הייתה בבית, ושמה לב כי לאחר שהורידה את הילדים בבתי הספר, יניב עדיין לא שב מהרכיבה.
"אני קיבלתי שיחה ב-7:20 בבוקר, בדיוק נכנסתי למשרד, ראיתי טלפון לא מזוהה, עניתי. זה היה חבר של תומר, הוא בישר לי על זה בטלפון", משחזרת עדי, "התמוטטתי, ופשוט לא הפסקתי לצרוח. אמרתי לעצמי, אני צורחת ואני עוד שנייה אמות בעצמי".
התקשרתי לתומר, הוא לא ענה, יניב לא ענה, התחילה לי תחושה מאוד לא טובה. הרגשתי ענן שחור מעליי", אומרת מירה, "התחילה להתהפך לי הבטן. חברה שלי התקשרה אליי, ואמרה לי שהיא רוצה לבוא. היא רצה אליי הביתה בשמלה שחורה, ובישרה לי. אני לא אשכח את השמלה הזאת בחיים".
איך אתן מתמודדות מאז? איך חיים לצד האבל?
עדי: "שום דבר לא מכין אותך לכזאת טרגדיה, לכזה אסון. אני זוכרת שהיה לי בחודשים הראשונים כאב פיזי ממש. כשקמתי מהמיטה, כל צעד היה מלווה במשקל כבד. אומרים שהזמן מרפא את זה, אבל מבחינה פיזית, אתה מתפקד כמו רובוט ששוקל מאה טון. זה לתפקד על אוטומט, ולעשות את הפעולות היומיומיות הכי בסיסיות שיש, רק כדי להרגיש שאתה חי. זה לקום, להתקלח, להאכיל את הילדים, ברמה הכי מונוטונית ובסיסית שיש. לקח לי שבועות עד שיכולתי אפילו לשיר שיר ברדיו. אבל הבטחתי לעצמי כבר בהלוויה, שאני אהיה אמא מתפקדת".
מירה: "אבא שלי נפטר שלושה חודשים לפני המקרה, גם באופן פתאומי. הוא מאוד אהב את יניב. מזל שזה לא היה הפוך, כי זה היה שובר את ליבו. אז אני כבר הייתי בסוג של אבל, מנסה למצוא את הדרך שלי קדימה, ואז זה קרה. היו הרבה ימים של בכי, גלים של עצב, הרבה ימים על הספה. אבל מבחינתי לא היה מצב שאני אשאר במיטה או לא אקום לתקתק את הילדים. זמן קצר אחרי זה התחילה הקורונה. היה לנו יותר זמן להחלים. אבל היה גם הרבה זמן לבד. והכל עלייך, אין לך מי שיעזור לך. למרות שהקהילה פה היא קהילה מדהימה, יש דברים שקשה לך לבקש עזרה בשבילם".
לצד ההתמודדות, מירה ועדי גם עוסקות בהנצחתם של תומר ויניב. הן עובדות כיום על הקמת גינה לזכרם ביישוב, ובחודש שעבר, עם ציון שנה למותם, החלו בקמפיין אינטרנטי במסגרתו אנשים מתעדים את עצמם בפעילות גופנית, ומתייגים "בלב עם_תומר_ויניב", לזכר השניים שרוח הספורט שררה בהם. בקמפיין השתתפו אלפי אנשים מרחבי הארץ. "קיבלנו המון אהבה", אומרת מירה.
"לצד הכאב הזה, מה שמניע זה עשייה והנצחה", מוסיפה עדי, "כל כך הרבה אנשים מחזקים אותנו. אני קיבלתי לא מזמן הודעה ממישהי שאיבדה את הבת שלה בתאונת דרכים, ובזמנו לא היה להם כוח להילחם בפרקליטות ובבית המשפט, ואמרה לי שהיא מקבלת כוח רק מהמאבק שלנו. וזה מרגש".
