"אני לא חושב שבן אנוש מסוגל להכיל את הסבל שעברתי. להיות כלוא בתוך הגוף של עצמך, שרק העיניים זזות וכל הגוף משותק, מהלשון ועד בוהן הרגל, והכאבים, אי אפשר לתאר כאבים כאלו במילים", ביום בהיר אחד אובחנה אצל עידן דודמן בן 40 תסמונת נדירה - 'גיליאן ברה' ששיתקה את כל איבריו, הובילה לקריסת מערכות גופו וחייו היו תלויים על בלימה. השבוע, אחרי כשנה של סבל בל יתואר, הוא סיים את השיקום בבית לוינשטיין ויצא על רגליו בריא ושלם: "קרה לי נס ואין לי יכולת להסביר אותו".
קראו גם >>>>
היום שלא אשכח
דבר לא הכין את עידן דודמן בן ה-40 מרעננה לבוקרו של יום חמישי 26/11/2020: "זה היה יום חמישי", הוא משחזר, "יום שאותו לא אשכח בחיים ושהיה נקודת הפתיחה למסכת תלאות הזויה שהובילה אותי לקריסת מערכות וסכנת חיים. עד אותו יום הייתי 'גרופי' של בריאות, נטורופת בהשכלתי, מקפיד על תזונה וחולה ספורט, מאלו שמקפידים ללכת לחדר כושר כמה פעמים בשבוע. יום לפני שהשתנו חיי עשיתי אימון מאוד קשה, מאומץ, והרגשתי כאבים בשרירים, דבר טבעי ומובן. הלכתי לישון ובבוקר אני מרגיש כאבים חריפים מאוד הכוללים נימול בגפיים העליונות והתחתונות. חשבתי שמדובר בתסמינים של האימון, לא ידעתי שבתוך כמה ימים אני אהיה מאושפז במצב קשה עם קריסת מערכות, מורדם ומונשם, שרק פסע קטן ביני ובין המוות".
במונולוג מדהים מתאר דודמן, בפרוטרוט, כשהוא דומע לפרקים, את קורותיו מאותו רגע "איום ונורא", ועד לשבוע הזה, בו חזר לזוגתו סופי ושני ילדיו, בן בגיל חמש ומילי הקטנה בת השנתיים וחצי, כשהוא עומד על רגליו ומאושר מהחיים החדשים שניתנו לו במתנה: "אם יש משהו טוב שלקחתי מהתקופה הזו, ותאמין לי ששום 'טוב' מכל בחינה שהיא לא היה בה, זה הכרת הטוב והתודה שלי לרבים מאוד שהיו איתי בשעות הקשות, מזוגתי סופי, הוריי, המשפחה החברים וכמו עד לצוותים הרפואים שטיפלו בי במסירות אין קץ. כן, אני נולדתי מחדש וקיבלתי פורפורציות לחיים, מודה על כל נשימה שאני שואף לריאותיי, אוויר שרק לפני מספר שבועות לא יכולתי לשאוף לבדי".
מה קרה בהמשך אותו בוקר?
"הזיה אחת שלמה. הכאבים תכפו מאוד וביקשתי מסופי, זוגתי, שתתקשר לעבודה, דבר שבחיים לא קרה לי, ותודיע שאני לא יכול להגיע. היא הזמינה אמבולנס. בבית החולים מאיר עשו לי סדרת בדיקות של 7-8 שעות. בסופו של יום, הם לא מצאו את הבעיה ושחררו אותי הביתה, בטענה שאני סובל מכאבי מאמץ. איך שקמתי, התמוטטתי, כי הרגליים לא יכלו לשאת אותי. אבל בעזרת אנשים נגררתי לאוטו והגעתי הביתה.
"הכאבים התחילו להיות חריפים וקשים. הגוף החל לתקוף את עצמו. באיזשהו שלב בלילה שבין חמישי לשישי לא יכולתי יותר ונסענו לבית חולים תל השומר, שם אבחנו את התסמונת 'גיליאן ברה' והודיעו לנו שהמצב לא טוב. אושפזתי במצב מאוד קשה.
בין חיים למוות
"בתוך ארבעה חמישה ימים המצב הדרדר, כל יום הביא איתו עוד החמרה, פתאום אני לא מסוגל לבלוע אפילו מים, הלשון משתתקת, יום שני לא יכול להשתין, לזוז, החליטו לעשות לי טיפול של סינון הדם בכל הגוף, אבל המדדים התחילו להחמיר. באיזה שלב, שאני נאנק מכאבי תופת, אני זוכר שחבר ילדות שלי ישב לידי באותו רגע, והרגשתי שאני לא מסוגל לנשום, הוא רץ לרופאים שהגיעו התחילו להחדיר לי צינורות נשימה והבהילו אותי למחלקת טיפול נמרץ. אני זוכר באותו רגע כמו בסרטים אותי מובהל במסדרונות, פניהם של כל אלו מסביביי כולל הרופאים מאוד מודאגים, ואני בחרדה קיצונית, הייתי בטוח בוודאות שאני הולך למות. ככה הרגשתי באותו רגע, ש'זהו, עידן, המוות שלך הגיע, נעים מאוד'. הרדימו והנשימו אותי, ומאז אני יכול לשחזר רק ממה שסיפרו לי בני המשפחה.
"חודשיים וחצי הייתי מורדם ומונשם, כשבמהלכם התפתחה אצלי דלקת ריאות חריפה וגם דלקות בדם, הייתי במצב של סכנת חיים, והרופאים הגיעו לבני המשפחה שכססו ציפורניים, ואמרו להם, שהם עשו הכול ועכשיו הכול תלוי בי, ושיחזיקו אצבעות, אבל הם חייבים גם להיערך לגרוע מכל, כי אני במצב אנוש ובכל רגע חיי יכולים להסתיים.
"בהמשך הועברתי למחלקת שיקום נשימתי בבית החולים, ודווקא שם חוויתי את השבועות הגרועים בחיי, כי אז למעשה החלה לחזור התודעה וההבנה שאני עידן דודמן, כלוא בתוך גופי, לא יכול לתקשר עם אף אחד, מת מבפנים ומבחוץ, ועוד מודע לזה".
פרופורציות
מי שהכיר את עידן עד לפני שתקפה אותו התסמונת יודע בדיוק על מה הוא מדבר. הנער החסון מרעננה, שאין פעילות ספורטיבית שלא ביצע, התגייס לצה"ל כמסתערב בסיירת דובדבן. עם שחרורו טייל בכל מזרח הגלובוס מלאוס ועד אוסטרליה במשך כשנה, וכשהגיע ארצה, אחרי לימודיו כנטורופת, הוא החל לפתח יזמויות שונות בתחום הבריאות וההסעדה. את זוגתו סופי, עולה חדשה מלונדון, הכיר בבר בריאות אותו הקים על חוף ימה של הרצליה, שם, אחרי לידת בנם הבכור החליטו להשתקע בעיר כזוג אוהב שעתידם המבטיח פרוש לפניהם. מספר חודשים לפני פרוץ המחלה התקבל עידן לעבודה יוקרתית בחברת הייטק בכירה, וכשהם חובקים את מילי שנולדה אך עתה, החליטו בני הזוג לעבור לתל מונד לאווירה פחות אורבנית. ואז התסמונת הגיעה וטרפה את כל חיים.
"הייתי בשיקום נשימתי כתשעה שבועות, זה זמן ארוך מאוד. הייתי מתקשר רק עם העיניים, הכאבים היו מעל יכולת בן אנוש לשאת, וההחלמה הייתה איטית מאוד. אני זוכר את הרגע הראשון בו הרטיבו לי את השפתיים, את השנייה הראשונה בה לא האמנתי שאני יכול לשתות חמש טיפות. את האצבע הראשונה שזזה. ועל כל התקדמות בגוף, חלה עוד הידרדרות ודלקות שונות, וזיהומים.
רגע אחד שלא אשכח היה שניסו לתת לי לנשום עצמאית. ביום שהורידו לי את צינור ההנשמה, הרגשתי תוך חצי דקה שאני עומד למות, כאילו מישהו טובל לי את הראש בתוך גיגית של מים ואני לא יכול לנשום. הם החזירו לי אותו, וכל פעם ניסו. ואז שתי דקות בלי צינור, חצי שעה וכאלו. הרגשתי כל תא של חמצן שאני מחדיר לגוף והתחלתי להעריך את הדברים הכי פשוטים".
שנה חדשה
אחרי שיקום נשימתי ארוך מהרגיל הועבר עידן לבית החולים לוינשטיין במצב קשה, כשהוא עדיין משותק בחלקים גדולים בגופו, ועדיין מחובר לקנולה נשימתית. השיקום הארוך והפלאי בבית לוינשטיין שרק השבוע הסתיים, הוא שהחזיר את עידן לעצמו: "היו לי רגעים מאוד קשים בבית החולים, אף אחד שם לא ויתר לי. לא האחים, לא הרופאים המלאכים שטיפלו בי במסירות ולא הפיזיותרפיסטים שעשו מלאכה שהיא פלא. כל יום היה שיפור, עוד חוט, יורד, עוד צינור מוסר, אני מתחיל לחזור לעצמי.
"הצוותים הרפואיים היו בהלם מההתקדמות המהירה, הם היו אומרים לי זה נס אחרי נס. התחברתי אליהם בנימי נפשי. הם הפכו להיות החברים הכי טובים שלי, הנחמה במסע הקשה לשיקום, בחגים, בשבתות, שהייתי רחוק כל כך מסופי, הילדים, הורים ואחותי האהובה, הם היו לי משפחה".
קיבלת פורפורציות אני מבין.
"אין לך מושג כמה. אני מודה על כל נשימה, על כל צעד, מודה לכל אלו שהיו איתי. אני רק נזכר ורואה את אלו שטיפלו בי ואני בוכה כמ ילד קטן. תודה להם שהיו איתי. לראות את הילדים שלי, לשבת בסלון המשפחתי, זה משהו שלא יתואר. היום שאני כבר מרים משקולות בחדר כושר, ובעוד יומיים חוזר לעבודתי בחברת ההייטק בה לא דרכתי, זה משהו שאני לא יכול לתאר. זו שנה חדשה אמיתית, שנה שבה נולדתי מחדש".
****
"הוא לא ויתר לעצמו"
ד"ר אירנה צווקר, מנהלת היחידה לאשפוז יום, המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, קבוצת כללית, שטיפלה במסירות אין קץ וליוותה את עידן דודמן במסע השיקום, מספרת: "'גיליאן ברה' היא במחלה נוירולוגית חריפה עם חולשה שהולכת ומתקדמת תוך שעות, שמערבת בהתחלה את הרגליים, בהמשך את הידיים ובמקרה של עידן גם את שרירי הנשימה. מדובר במחלה נדירה שיכולה להופיע באיחור של כשבועיים לאחר זיהום נגיפי וללא טיפול נאות עלולה לסכן חיים. עם אבחון מהיר ומתן טיפול ראשוני מוקדם ונטרול הנוגדנים המזיקים, ניתן לעצור את התהליך ולצמצם את הפגיעה העצבית.
"עידן הגיע לאשפוז יום לאחר שנגמל מפיום קנה אך עדיין עם חולשת שרירים והפרעת תחושה. בשלב זה עידן התקשה ללכת, הוא הפגין מוטיבציה רבה והתמודד עם התהליך השיקומי בצורה מיטבית. בנוסף לתוכנית הטיפול שנקבעה לו, עידן נכנס בכל רגע פנוי וביקש להתאמן על מכשירים בהתאם להמלצות הצוות. הוא לא ויתר ולא התייאש. בזכות עבודה קשה, הרבה מעבר לנדרש והעבודה המקצועית של כל הצוות, הוא הצליח לממש את חלומו ולחזור במהירות לחיים. לקראת השחרור, בימים אלו עידן התנסה בפעילות גלישה בכינרת, שהייתה אחת המטרות שלו. עידן הביא לנו סרטון קצר וצוות השיקום כולו התרגש ושמח יחד איתו על הצלחת תהליך השיקום".
