"אי אפשר להדחיק פטירה של אמא בגיל כל כך צעיר, כמה שתנסו זה תמיד יחזור ויכה, לפעמים במלוא העוצמה": ליה גולן בת 23 מכפר סבא שכלה את אימה, נועה, עוד בטרם מלאו לה 17, בימים אלו היא מקימה במרכז לצעירים בכפר סבא קבוצה אינטימית - SEED (זרעים) - שתלווה צעירים שהתייתמו: "זו לא קבוצה של אבל וקורבנות, זו קבוצה שנועדה להצמיח את הזרעים ששתלו בנו ההורים שנפטרו כדי שנוכל לצמוח מהם".
קראו גם >>>>
האובדן
שום דבר לא הכין את הנערה ליה לאובדן שנפל עליה ועל משפחתה חודש אחרי שהתחילה ללמוד בתיכון בכפר הירוק: "הייתי ילדה מתבגרת, די עליזה, ודי מחוברת לאמא שלה, שפצצת האטום על דבר מחלת הסרטן של אמא נחת עליה. נכנסתי לתיכון כנערה ליה ובתוך חודש בלבד הפכתי להיות 'ליה שאמא שלה חולה'. לאמא שלי, פסיכולוגית במקצועה, התגלה סרטן השחלות קצת מאוחר, שכבר התפשט, היא הייתה בסך הכול בת 44 כשהתגלתה המחלה ובתום שלוש שנים וחצי של טיפולים וסבל מתמשך היא נפטרה בגיל 48. צעירה יפה שהותירה אחריה בור ענק שלעולם לא נוכל למלא אותו.
"זה היה הלם לכל המשפחה, יש לי אחד גדול בן 25, אחות שקטנה ממני בת 17 ואח בן 14 היום. כולם היו צעירים מאוד שזה קרה, והאבל מטבע הדברים היה כבד מנשוא. כל אחד קיבל את זה בצורה אחרת. אצלי זה התבטא בכמה מובנים, גם פיזיולוגיים, אובחנתי עם 'תסמונת כאבים', זו תסמונת כרונית שבה דוקר וכואב בכל הגוף. במבט לאחור אני יודעת שמדובר בניסיונות ההדחקה שלי. הנפש ניסתה, אבל הגוף אמר 'כואב לך ליה'. וזה כאב מאוד. זה עד היום כואב, אומנם קצת פחות, היום מתחילים להרגיש קצת נחמה בתוך הפצע הגדול הזה. הוא לעולם לא יגליד, רק פחות כואב. יש ימים שמעלים יותר את החוסר, העצב והגעגוע, זה בעיקר סובב סביב חגים ימי הולדת וכל מיני תאריכים שמסמלים את האמהות שלה, ובכל פעם מחדש אני מרימה את עצמי, עוד קצת, וחוזרת לתלם".
היית קשורה אליה?
"מאוד. זו הייתה אפילו הזדהות גופנית. כשאמא שלי עברה טיפולים קשים ואחרי הניתוח בו הוציאו לה הרחם והשחלות היא נכנסה לגיל המעבר עם גלי חום. ואני פיתחתי גם גלי חום איתה. זו הייתה הזדהות מוחלטת עם הכאבים שלה. אני הייתי גם היחידה שהצליחה להוציא אותה קצת מהדיכאון שבו היא הייתה שרויה תקופה קצרה, כשכולם הבינו שזה אולי הסוף. דרך השיח המיוחד שלנו הצלחתי להגיע אליה לפעמים בצורות שאחרים לא. זה עזר הרבה פעמים. ביום האחרון למותה, היא הייתה בבית, כשנכנסתי להיפרד ממנה אמרתי לה שאני משחררת אותה, כי הרגיש לי שזה מה שנכון ומה שיעזור לה לשחרר בעצמה. בדיעבד, אחרי כמה שנים, הבנתי שלא הצלחתי באמת לשחרר, אלא רק החזקתי ונאחזתי בה ובזיכרון שלה, ושיש לי עוד תהליך לפניי".
ההתמודדות
שבורה וכואבת הצליחה ליה פחות או יותר להמשיך בחייה, היא התגייסה למכינה קדם צבאית ושירתה בצה"ל כקצינת ת"ש, עם שחרורה החלה ללמוד פסיכולוגיה ואומנויות, ולעבוד כעוזרת מחקר בפסיכולוגיה קוגנטיבית: "הבחירה ללמוד פסיכולוגיה הגיעה למרות שאמי עסקה בזה, היה לי קשה ללכת באותו מסלול, שהיא עשתה, כי לא רציתי שזה יפגע בתהליך שלי להבחין את עצמי ממנה".
במקביל לעבודתה היא החלה להתנדב כמדריכה בסניף רעננה של עמותת 'חמניות' (המספקת תוכניות תמיכה ליתומים) ותמיד חלמה על הרגע שתפתח קבוצה משלה, אינטימית, מסוג אחר: "ילדים ונערים יתומים חייבים ליווי ותמיכה. גם אני קיבלתי את זה בכפר הירוק, אבל זה לא מספיק. החברות שלך, המשפחה המורחבת, אפילו הבן זוג שלי שאוהב ותמך לא מספיקים, הם לא באמת מבינים אותך, רק מי שחווה יתמות בגיל צעיר מבין את זה. מדברים בעיניים זו זהות אחרת. בראשי כל הזמן פיתחתי לעצמי קבוצה כזו, קבוצה של יתומים שלא תבוא מתוך ראייה של 'אני קורבן - איך אני מתמודד', אלא שתנסה, דווקא ברגעים הקשים, לקחת את היתמות ולהתעלות ממנה. מהרגעים הכי כואבים. לא ברמה של החיים ממשיכים נשים את זה בצד, שזה מה שאלו שתומכים מנסים לעשות לא מתוך כוונה רעה, אלא להבין שכל אחד מאיתנו שחווה אובדן של אב או אם, זכה להיות במחיצתם כמה שנים ויש זרעים שהם שתלו בו, יש חלק לא טובים, אבל הרוב הם טובים, לקחת את הזרעים האלו לטפח אותם עד שיצמחו.
"ההתמודדות הזו דווקא עם הערכים, התובנות, והדרך בה גידלו אותך אלו שכבר אינם, לא רק שנותנת הרגשה כאילו אתם ממשיכים את דרכם וחיים אותם, אלא מאפשרת לצמוח בדרך אדירה ולהוכיח שהמת הוא חי, והוא חי בתוכך".
_____
יוצאים לדרך
לראשונה, מרכז צעירים בכפר סבא פותח קבוצה אינטימית ותהליכית שתלווה צעירים יתומים בהנחיית ליאת בקר - עובדת סוציאלית מוסמכת. הקבוצה הנקראת SEED (זרעים) מגייסת כעת יתומים מכל רחבי העיר והאזור, כשליה מופקדת על המלאכה: "אני חושבת שכל אחד ואחת יכולים למצוא אוזן קשבת. יש את הרגעים האלו, בעיקר בשנות האבל המוקדמות, שלא בא לקום מהמיטה, אבל מניסיון אני אומרת לצעירים האלו, תאמינו לנו, זה המקום שלכם להשמיע את כל הכאבים ולנסות להתמודד. אנחנו רוצים לשמוע ולהכיל, לבכות, וגם לצחוק, להסביר לכולם שיש מי ששומע לכם".
"הכאב הנורא שמלווה את השכול הוא בלתי נתפס", אמר השבוע ראש עיריית כפר סבא, רפי סער שציין לאחרונה שנה למות אביו, "היוזמה הנפלאה לחיבור בין צעירים אשר שכלו הורה חשובה מאין כמותה, ומהווה נדבך חשוב נוסף בעשייה העירונית לחיזוק הקהילתיות והתמיכה ההדדית האחד בשנייה".
