שלוש פעמים במהלך שירותו הקרבי נפצע סגן אלוף במילואים יזהר שרון באורח קשה, וכפסע היה בינו לבין המוות. הוא שרד וחזר לפעילות מלאה, אך לפני שבועיים נכנע לנגיף הקורונה, והוא רק בן 67. "כשגילינו שהוא חולה לא ממש התרגשנו", אומרת אלמנתו שולי, "הוא הרגיל אותנו שיש לו שבע-שמונה נשמות, שהוא חי לנצח, שהוא אדם חזק, ושייצא מהווירוס הזה כפי שיצא מכל המצבים הקשים בחייו".
שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"
שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"
(צילום: אסף פרידמן)
קראו גם >>
"כשיזהר פיתח חום", היא מספרת, "ישר ירד לי האסימון. חום באמצע הקיץ? זה היה בשישי בערב, שלחתי אותו מיד לבידוד, וביום ראשון הוא נבדק. אחרי יומיים קיבל תשובה חיובית. הוא נשאר בבית, מחובר למכשיר שבדק את רמת החמצן, וכל המדדים היו בסדר. אחרי שלושה ימים, כשהחום לא ירד, הוא אושפז ב'בילינסון'. הצוות הרפואי היה נהדר, אנשים מקסימים, אפשרו לנו לבקר אותו כמה פעמים עם המיגון הנדרש, שיתפו אותנו במה שקורה, היו סבלניים לכל השאלות שלנו ואמרו לנו: שמענו על יזהר, אנחנו יודעים מי האיש, ואנחנו נלחמים על חייו. זה המעט שיש לנו לתת לאיש המדהים הזה, אחרי ששמענו על כל מה שתרם למדינה".
ואז הידרדר מצבו במהירות, והוא נפטר. "יש בי כעס גדול על מכחישי הקורונה", אומרת שולי, "יש לי איתם חשבון פתוח. אני לא מבינה מאיפה הם המציאו את התורה ההזויה הזו, מאיפה זה בא להם. בעלי נפטר מקורונה, ולא משפעת עם יחסי ציבור. זה מכעיס אותי".

"שועל קרבות"

את סיפור חייו העלה יזהר שרון לפני כשלוש שנים בספרו "בחיי כך זה היה". הוא נולד בקיבוץ שער העמקים, גדל בקיבוץ נחשון ולמד במוסד החינוכי בכפר מנחם. בנעוריו היה ספורטאי מצליח, אלוף ישראל לנוער בקפיצה במוט ושחקן נבחרת הנוער בכדוריד. עם גיוסו התקבל לקורס טיס, הודח לאחר כשנה (הפגין כושר טיסה מעולה, אך לא הצטיין בתיאוריה) ועבר לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. כחייל צעיר באימון לוחמה בשטח בנוי הוא נפצע בצווארו מכדור תועה, מילימטרים מהעורק הראשי. המ"פ שלו, אהרן מרגל, לחץ על הפצע והציל את חייו. לימים הוא נהרג בחווה הסינית.
"על הטראומה במלחמת כיפור הוא לא היה מדבר""על הטראומה במלחמת כיפור הוא לא היה מדבר"
"על הטראומה במלחמת כיפור הוא לא היה מדבר"
(צילום: פרטי)
לאחר שיקום בן שלושה חודשים חזר יזהר ליחידתו. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא היה ימים אחדים לפני סיום קורס קצינים. כמו צוערים רבים אחרים הוא יצא מבה"ד 1 והצטרף לפלוגה שלו. הגדוד נקלע לקרב דמים בחווה הסינית, ורבים מחבריו נהרגו. יזהר יצא מהתופת ללא פגע, אך נפשו נותרה טרופה. עוד נחזור לחווה הסינית.
בתום המלחמה הוא סיים את קורס הקצינים, עשה הסבה לשריון, סופח לחטיבה 7 ועלה לרמת הגולן בעיצומה של מלחמת ההתשה. ב־1974, באחד הקרבות, הוא נפצע באורח אנוש מפגז מרגמה סוּרי שפגע בטנק שלו. הוא פונה למערה, שני רופאים עבדו עליו כל הלילה עד שפונה על ידי כוח חילוץ של גולני בפיקודו של קצין צעיר, גבי אשכנזי שמו. לימים, בעת שאשכנזי כבר כיהן כרמטכ"ל, יזהר פגש בו באקראי ברחוב בכפר סבא. "תודה שהצלת אותי", הוא אמר לו בחטף והמשיך בדרכו. אשכנזי רדף אחריו וביקש לשמוע את הסיפור. מתברר שעד הפגישה הזו הוא היה בטוח שהוא פינה גווייה. "הייתי בטוח שאתה כבר מת", אמר לו. בשבוע שעבר ביקר אשכנזי ב"שבעה" וסיפר על כך לבני המשפחה.
לאחר שחרורו מהצבא מונה יזהר שרון לקצין אג"מ בחטיבת מילואים ששירתה בפיקוד הצפון. בשנת 1977 פרצה אש בסככה שבתוכה חנו טנקים חמושים. יזהר רץ לתוך הסככה כדי לחלץ טנקים מהאש, בפיצוץ תחמושת שהייתה בבטן אחד הטנקים הוא נפצע שוב באורח קשה מאוד. על מעשה גבורתו קיבל צל"ש מאלוף הפיקוד אביגדור (יאנוש) בן גל.
יזהר שרון. שולי, אשתו: "בעל נדיר, מיוחד, לא שגרתי" יזהר שרון. שולי, אשתו: "בעל נדיר, מיוחד, לא שגרתי"
יזהר שרון. שולי, אשתו: "בעל נדיר, מיוחד, לא שגרתי"
(צילום: פרטי)
שנתיים לאחר מכן נישא לאורלי. תחילה התגוררו בקיבוץ, עברו לכפר סבא והביאו לעולם את עינת (39), בתו הבכורה. בני הזוג התגרשו. לאחר כמה שנים הכיר יזהר את שולי במסיבה של חבר משותף. אחרי שנתיים נישאו, המשיכו להתגורר בכפר סבא ונולדו להם ארבעה בנים – שחר (30), עמרי (28), נמרוד (22) ויהל (20). "הוא היה עבורנו מודל לחיקוי, מקור להשראה", אומר בנו עמרי, "תמיד גדלנו על הסיפורים שלו כלוחם וכמפקד, ותמיד רצינו להיות כמותו".
למרות גילו המשיך יזהר שרון לשרת במילואים. כך היה גם בדצמבר האחרון. "הוא התעקש להמשיך ולשרת את המדינה כדי להעביר את הידע המקצועי שלו למפקדים הצעירים", אומר עמרי, "הוא היה שועל קרבות ותיק ולמוד ניסיון. הוא תמיד אמר לי: אעשה מילואים עד יומי האחרון, כדי שהם יהיו יותר מקצוענים, כדי שלא יחוו את מה שאני עברתי במלחמת יום כיפור".

צלקות המלחמה

יזהר שרון לא דיבר על מה שעבר עליו במלחמת יום כיפור. בספרו הוא כתב על שלוש הפציעות שלו, אך בחר שלא לכתוב על הטראומה שעבר ב"חווה הסינית". הוא התייחס לכך רק בכמה פסקאות במבוא, והסביר: "מזה שנים שאני מתעורר בלילות בצעקות פחד או ביבבות של בכי מלווה ברעד בלתי נשלט, או מתכווץ כעובר, קם ממיטתי באישון לילה ונוסע אל בתי הקברות הצבאיים, שם, בינות לקוביות הבטון הלבנבנות והקרות, אני מעביר את יתרת שעות האפלה בניהול שיחות עם חבריי שנותרו בני 20 במותם.
"כל הקורא ספר זה יבחין מיד כי פרק שלם הנוגע למלחמת יום כיפור נפקד מרצף האירועים, מעין 'חור שחור' שאינו נראה לעין אך במשך עשרות שנים מתמיד באיומו לטרוף את נפשי אל תוכו... גדוד צנחני 890 שבו שירתי כמפקד צעיר יצא מקרבות החווה הסינית כשהוא חבול, מדמם ובעיקר חסר. למעשה נמחק מסדר הכוחות של צה"ל. גם כיום, עשרות שנים לאחר אותה מערכה, אין בי כוח ויכולת להעלות על הכתב את מעשי גבורתם והקרבתם של חבריי לנשק, המנוצחים והמתים, אלה אשר זכרם טורף ומטלטל את נפשי לילה אחר לילה. עוד לא. לא עכשיו. אולי מתישהו, בעוד כמה שנים, אך לא כעת".
"הוא מעולם לא דיבר על מה שעבר עליו", אומרת שולי, "אני, שהייתי הכי קרובה אליו – לא ידעתי. זה היה הבור השחור שלו. 47 שנים הנפש שלו נשארה שם, זה היה כל כך טראומטי. הוא חי בהכחשה. בחודשים האחרונים הוא דיבר על כוונתו לכתוב ספר נוסף ואמר לי: 'נראה לי שאתחיל עם החווה הסינית. זה יהיה קשה, אבל אני רוצה לפרוק את זה".
משפחת שרון בימים טובים. "הוא היה עבורנו מודל לחיקוי ומקור השראה"משפחת שרון בימים טובים. "הוא היה עבורנו מודל לחיקוי ומקור השראה"
משפחת שרון בימים טובים. "הוא היה עבורנו מודל לחיקוי ומקור השראה"
(צילום: פרטי)
למרות הפציעות הפיזיות שלו והטראומה הנפשית הוא מעולם לא הסכים לקבל מעמד של נכה צה"ל. "הוא דחה את כל ההצעות לקבלת זכויות", אומרת שולי, "זה הכעיס אותי, כי ההכרה הזו כנכה צה"ל מגיעה לו. אבל הוא לא רצה לקבל הכרה ככזה".

"אדם מיוחד"

שולי אלמנתו מוסיפה ומספרת כי בכל עבודה שעסק בה - הצליח. אחרי שחרורו מהצבא הוא עבד בחברת "סיוון" שפיתחה את הרובוט המשטרתי. לימים השתתפה החברה במכרז לאספקת רובוטים לאיסוף החומרים הרדיואקטיביים מאזור הכור בצ'רנוביל. "למזלו החברה לא זכתה במכרז והוא לא נשלח לאזור האסון כדי להפעיל את הרובוטים", מספר עמרי, "עובדים רבים של החברה הגרמנית שזכתה במכרז והגיעו לאזור מתו מסרטן". בהמשך הקריירה האזרחית שלו הקים יזהר יחד עם חבר חווה לגידול דגי נוי בתל מונד, עבד בחברת תובלה, ניהל ביחד עם אשתו מרפאת שיניים ובילה כמה שנים בכמה ארצות באפריקה, שם ניהל פרויקטים לחיפושי נפט כנציג המכון הגיאופיזי.
אחת לחודשיים-שלושה היה מגיע הביתה לעשרה ימים. ב־15 השנים האחרונות הוא שימש כסמנכ"ל תפעול ולוגיסטיקה בחברת "הרץ", הרבה להסתובב בכל סניפי החברה ברחבי הארץ ונפגש עם אנשים רבים. ככל הנראה במהלך עבודתו נדבק בקורונה, על אף שהקפיד לעטות מסכה ולשמור על ריחוק. עד היום לא ידוע מי הדביק אותו.
שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"
שולי והילדים. "כמה עצוב שהוא לא זכה ללוות את בניו לחופה"
(צילום: אסף פרידמן)
"היה לי בעל מיוחד, נדיר, אדם לא שגרתי", אומרת אלמנתו שולי, "כל תפיסת החיים שלו הייתה יוצאת דופן. כל דבר שנגע בו או ניהל אותו עשה ביד רמה. הוא היה ידען גדול על אף שלא למד בשום מסגרת פורמלית אחרי הצבא. להגיד עליו אוטודידקט זה אנדרסטייטמנט".
"הידע הכללי שלו היה כל כך רחב במגוון תחומים", מוסיף בנו עמרי, "גיאוגרפיה, היסטוריה, היסטוריה צבאית. אני זוכר את עצמי יושב איתו וצופה בערוץ ההיסטוריה או בנשיונל ג'יאוגרפיק. הוא אהב טבע, חיות, הכיר את כל סוגי הציפורים, היה תופס נחשים. הוא היה הרפתקן. כספורטאי לשעבר הוא נהג לתמיד ללוות אותי לאימונים ולמשחקים כששיחקתי בנבחרת הכדורעף של התיכון. הוא היה גם מאייר מוכשר, ואייר את הספר שלו בעצמו. הוא היה ציניקן ובעל חוש הומור, והאיורים שלו נתנו לזה ביטוי".
"הוא היה אדם בעל לב רחב", אומרת שולי, "שמעתי זאת מפי אנשים רבים במעגלים הקרובים והרחוקים שלו. אם מישהו נתקע באמצע הלילה בכביש הערבה הוא נסע לחלץ אותו. כל חייו הוא נתן, תרם והתנדב. לפני 15 שנה, רן פקר ביקש ממנו לנהל בכפר סבא את פרויקט 'צהלה', מיזם חברתי לנוער בסיכון. יזהר אמר שהוא ידאג לכך שכל הנערים האלה יתגייסו וילמדו, וכך היה. אחד מהם השתתף בהלוויה ואמר בבכי: 'הוא היה בשביל כמו אבא'".
יזהר לא זכה לראות את רונה, נכדתו השנייה שנולדה בגרמניה, שם מתגוררת בתו עינת. היא נולדה קצת לפני הסגר הראשון. יזהר היה אמור לנסוע לבקר אותה, אך השמיים נסגרו. לאחר שאושפז, בתו ונכדתו הגיעו לארץ, אך הוא לא יכול היה לפגוש אותה. "כמה עצוב", אומר עמרי, "שהוא לא זכה ללוות לחופה את ארבעת בניו".