משפחה מתנדבת: מענדי ליפקין בן ה-30 מכפר סבא הקים מערך מרשים של התנדבות בבית חולים מאיר, ולאחרונה גייס את אמו בת שבע ואחיו יהושע בן ה-25 להתנדב יחד עימו במחלקות השונות ובייחוד במחלקת הקורונה: "עבורנו, כמשפחה, להיות שם בשביל אחרים ולאהוב אותם זה סיפוק עילאי".
קראו גם >>>
למעשה, מענדי הוא בן ממשיך. אביו, הרב יוסי ליפקין, שליח חב"ד בכפר סבא, הוא אחד המתנדבים העושים פעילות קודש ללא תמורה בכל רחבי העיר כבר עשרות שנים: "נכנסתי לנעליים הגדולות של אבא", הוא מסביר השבוע, "עוד כילד אבא לקח אותי להתנדב יחד איתו ולחלק משלוחי מנות למאושפזים. כשבגרתי, החלטתי שאני לוקח על עצמי את כל ענייני ההתנדבות הקשורים לענייני רפואה בעיר, מבית החולים ועד למוסדות הגריאטרים. הקמתי מערך שלם של מתנדבים ואנחנו פועלים מדי יום, ובשבתות וחגים בבית החולים בכל מיני פעולות שונות ומגוונות".
כמו מה?
"החל מסעודות שבת שאנו מארגנים לחולים מאושפזים וכלה בקפה ומאפה שאנחנו מחלקים למאושפזים. כמובן, גם אנחנו מבצעים פעילויות בחגי ישראל והפעלות שונות לילדים. המטרה שלנו היא לתת למאושפזים קצת שמחה בלב. מה שיותר חשוב הוא לא הקפה או הארוחה והמתנות שאנחנו מביאים אלא הדיבור והשיחה. אנשים צריכים את זה וזה התבטא בעיקר בתקופת הקורונה עם כל הריחוק והבידוד מבני המשפחה".
תקופת הקורונה עליה מדבר מענדי היא גם זו שהביאה אותו לגייס כמתנדבים פעילים ומסורים את אמו בת שבע ואחיו יהושע שהתחתן לאחרונה: "גם אחי וגם אמי החלימו מקורונה", הוא מסביר, "וכשהם החלימו, ומכיוון שבמערך המתנדבים היינו צריכים רק אנשים שהחלימו כדי לשהות בבית החולים, אמרתי להם: 'זהו, הגיע זמנכם להצטרף לעבודת הקודש', והיום הם מתנדבים מסורים בכל בית החולים".
איך זה להתנדב כמשפחה אחת בו זמנית בבית החולים?
"כמובן שזה יתרון גדול. זה הרבה יותר קל, כי נוח גם לומר להם לאן ללכת ומה לעשות מבלי להרגיש אי נעימות (הוא צוחק) אבל הם לא רק בני המשפחה היחידים שלי שמתנדבים".
מי עוד?
"תתפלא, גם ילדיי הקטנים (הגדולה בת 5 א.א) מתנדבים. הם אורזים ערכות של משלוחי מנות, סלסלות למאושפזים ובנוסף, הם גם מציירים להם ציורים כדי לשמח אותם".
תקופת הקורונה הייתה מאתגרת עבור בני המשפחה אני מניח.
"בהחלט, היו מקרים קשים וגם מקרים מאוד משמחים. אחד המקרים שלא אשכח היה כאשר החזקתי את ידו של אחד האנשים המבוגרים שהיו מאושפזים במצב קשה מאוד בזמן הקורונה ומשפחתם לא יכולה הייתה להגיע. אלו היו רגעיו האחרונים, עשיתי את נוסח הווידוי ושמע ישראל והוא הלך לעולמו כשידו לופתת בחוזקה את ידי.
"לצד המקרה הטראגי הזה היו כמה מקרים משמחים מאוד, כמו אנשים שממש חזרו מן המתים. אחד מהם, שממש התחברנו, הורדם והונשם ופשוט הייתי יושב לידו, ומשוחח איתו גם כשלא היה שומע. לבסוף, הוא החלים לגמרי ובמהלך השיקום לקחתי אותו לבית הכנסת לברך הגומל.
"בכל יום אני רואה עשרות מקרים, גם משמחים וגם עצובים, אבל אני מרגיש תחושת סיפוק כשאני רואה איך ההשקעה שלנו נושאת מיד פירות. לפני שבוע שוחחתי עם אדם בן 80 שמשפחתו לא יכלה לבוא ולבקר אותו. כשבאתי ללכת הוא פשוט פרץ בבכי מכמיר לב שלא אעזוב אותו כי לראשונה מישהו דיבר איתו לא על המחלה שלו. עזרה לזולת היא לא סוג של חובה או ערכים בלבד אלא אהבה ותשוקה גדולה מאוד שלא ניתן להרפות ממנה".
