"כאוטיסט בתפקוד גבוה אני רוצה להוכיח לכולם שאני מסוגל לצלם סרט כזה, ואולי אצליח לתת תקווה להורים של ילדים על הרצף האוטיסטי, שגם ילדיהם יכולים להצליח כמוני". כך אומר אור וייסברג משדה ורבורג, בוגר המדרשה לאמנות ב"בית ברל", עם זכייתו בתחרות הפיצ'ינג של פסטיבל "דוקאביב" ובפרס כספי שיאפשר לו להשלים את סרט הגמר שלו - שעוסק בקשר המיוחד שנרקם בין אב לבנו החורג, אוטיסט עם פיגור שכלי וניוון שרירים. אור תיעד את השניים ברגישות רבה, תוך שהוא מעלה שאלות על מהות האהבה, בחירה והזכות לחיים.
קראו גם >>
הקושי חברתי
אור (24), יליד שדה ורבורג, התגורר מגיל חמש עד גיל 12 עם משפחתו בלוס אנג'לס. בעת שהותו שם הכיר את גיבורי סרטו. 11 שנה אחרי שנפרדו ייפגשו שוב, לצורך צילומי הסרט.
עם שובו לארץ החל אור ללמוד בכיתה קטנה של החינוך המיוחד בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא, וסיים עם בגרות חלקית. אחרי שירות לאומי בכלבייה ברעננה, למד בקורס לקולנוע לאנשים עם מוגבלויות ב"סמינר הקיבוצים" ואחר כך עבר למדרשה לאמנות ב"בית ברל", שם סיים השנה את לימודיו. במסגרת הלימודים ביים שני סרטים עלילתיים קצרים (שאורכם דקות ספורות).
"האוטיזם לא הגביל אותי מבחינה מקצועית", הוא מדגיש, "להיפך: זכיתי ביכולות שאין לאף אחד אחר. כשאני מצלם אני מסוגל לראות ברקע דברים שאנשים אחרים לא מסוגלים לראות, את הייחוד ואת הפוטנציאל שלהם".
הוא מודה שבתחילה התמודד עם קושי חברתי. "אמנם לא הייתה לי כל בעיה לעבוד בצוות, אבל מחוץ לשעות הלימודים העדפתי לחזור הביתה, בזמן שכולם הלכו לשתות בירה. לא היה לי רצון לבלות איתם. התקשיתי להיות בחברתם. אבל החבר'ה ניסו לקרב אותי, גם אני עשיתי מאמץ וכשהזמינו אותי למסיבות אז באתי, כי בשלב הזה כבר רציתי להיות איתם. הם הפכו לחברים טובים שלי".
הפקת הסרט
כשהיה צריך לבחור נושא לסרט הגמר היה לו ברור שהוא רוצה לביים סרט תיעודי על האב ובנו מלוס אנג'לס. ג'רי (60) מטפל בג'ק (17), הבן של זוגתו, מאז שהיה בן תשע, הגיל שבו התפרצה מחלתו, מחלה ניוונית קשה (תסמונת האנטר, שהיא תסמונת גנטית נדירה). אור הכיר את ג'ק בשנים שעדיין יכול היה לשחק ולרוץ. כיום הוא אינו מסוגל ללכת, מרותק לכיסא גלגלים וצריך לשאת אותו על כפיים כדי להכניס אותו למכונית או להעביר אותו למזרן הטיפולים. הוא צמוד למכונת הנשמה ולנקז, ואינו מסוגל לדבר יותר ממילה או שתיים רצופות.
"קשה לתקשר איתו. כשהייתי מדבר אליו הוא היה מרים את ראשו, מסתכל עליי, ולפי התגובות שלו יכולתי לדעת שהוא מקשיב", אומר אור. "היה לי חשוב לעשות את הסרט כדי להראות איך ג'רי מתייחס לג'ק כאל אדם עם רצונות, ומנסה לברר מה הוא מרגיש ורוצה. לא הרבה אנשים היו עושים מה שג'רי בחר לעשות באהבה כה גדולה. החלטתי שזה הסרט שאני רוצה לעשות, ובחוג לקולנוע אישרו לי לעשות אותו למרות שהנושא לא שגרתי ולמרות שהלוקיישן לצילומים הוא בארה"ב".
בספטמבר 2019 (בין שנה ג' לשנה ד') הוא טס ללוס אנג'לס, צילם, הקליט, ביים וראיין בכוחות עצמו בלבד - צוות של אדם אחד המצויד במצלמה, במיקרופונים ובתאורה. "אבי עזר לי לרכוש את הציוד, כך שיוכל לשמש אותי גם בפרויקטים עתידיים", הוא מספר.
הביקור השני אצל ג'רי וג'ק היה בינואר 2020, ובמהלכו הוא ליווה בעיקר את ג'רי - כיוון שג'ק היה במצב פיזי קשה, לאחר שעבר ניתוח להכנסת נקז לגרון. "לא יכולתי לצלם אותו, אבל כשהוא ראה אותי הוא התחיל לחייך". רוב הסרט כבר צולם, אבל אור יזדקק לנסיעה נוספת לצורך השלמות.
הפיצ'ינג היא מסגרת תחרותית להצגת חומרים מצולמים או טריילר של סרט במהלך הפקה. אור התחרה בפיצ'ינג לסטודנטים בתחום התיעודי, כנציג היחיד של המדרשה לאמנות ב"בית ברל". הוא הגיש לתחרות קטע בן שתי דקות, התמודד מול 11 סטודנטים מעוד בתי ספר לקולנוע בארץ וזכה במקום הראשון ובפרס כספי בסך 20 אלף שקל.
הפרס, שהוענק על ידי קרן "גשר", יסייע לו לממן את הטיסה להשלמת הצילומים. "אחד מנציגי קרן 'גשר' כל כך התלהב מהצילומים שהצגתי שהוא אמר שהקרן תלווה אותי בהמשך ההפקה. אני התכוונתי לעשות סרט בן 40-35 דקות, אבל בקרן מעוניינים בסרט בן שעה. הם אמרו שהקרן תסייע לי בכל מה שאזדקק לו כדי שזה יקרה".
