"תכל'ס, פורים זה החג שאני הכי אוהב. לא הבנתי למה אני נמשך לחג הזה כל הזמן, תירצתי את זה לעצמי שאני אחד כזה שמתבגר באיחור. היום אני חושב אחרת: זה בגלל שזה יום אחד בשנה שכולם כמוני, שאני לא חריג וזה מקובל להיות אני", ניב מליחי, 34, דראג קווין בשעות הפנאי, אקדמאי ומורה לתנ"ך משיכון עליה בכפר סבא, שהדמות שיצר בסדרת רשת מקומנטרית "עגילה בשכונה" הפכה לקאלט וסוחבת איתה אלפי מעריצים בישראל, בראיון שבו הוא חושף רגשות שמעולם לא ראו אור.
2 צפייה בגלריה
"אני מזקק כאן משהו, איזה סוג של מונמנט תרבותי שהולך ונעלם". מליחי בבגדי עגילה השבוע | איפור: סהר מליחי; שמלה: טל מדמון
(צילום: אלי דסה)
קראו גם >>>
בשיחה פתוחה הוא מספר על נערותו כילד במשפחה דתית ובשכונה מסורתית לא פחות, זהותו המינית, השנה הקשה שבה "הפסקתי לספור לכמה לווויות של קשישות תימניות הלכתי", והחיים בצל הדמות המיתית שיצר - עגילה - "שהיא עוגן של שמחה בחיים שיכולים לפעמים להיות מאוד עצובים".
דמות התימנייה
עם כתר על הראש ושמלה ורודה מנצנצת ("ואחרי שעות של מקיאז' הורס") הוא מטופף לו בנעלי עקב בשיכון עליה בשמש הקרה של אמצע השבוע ומחפש את "הזקנות שלי". לא כולן רוצות לשתף פעולה, זה כבר שנה שהם לא מפסיקים לראות אותו אבל לא את "עגילה" שיושבת איתן ומוציאה מהן את כל ההומור התימני המשובח השמור לעדה השמחה הזו. "יו תראה, היא אמרה לי 'תלכי תלכי', יו פגרי, מה נסגר?", הוא עוטה ארשת של הפתעה מלאכותית. משום מקום מגיעה קשישה שקוראת לו, והשניים מריצים שיחה על החיים, קורונה וחוויאג' שמפילה את הסובבים לרצפה.
"אני כבר שנה לא עשיתי את עגילה", הוא מסביר, "הזקנות התימניות לפעמים לא מבדילות ביני לבין הדמות. זה כאילו הן כועסות על עגילה שנעלמה להם מהנוף כשהיה קשה ועכשיו מגיעה עם כל הורוד בזוקה הזה מול העיניים כאילו לא קרה כלום".
"עגילה", יצירת כפיו של ניב, היא למעשה כוכבת רשת, תימניה צעירה מהפריפריה, גרושה טרייה, בלי פילטרים בלשון, אבל עם לב ענק, שמצליחה להוציא מהזקנות איתן היא משוחחת "את כל הג'וסי של העדה", כמו שהוא אומר. בסדרת סרטונים ויראליים ומושקעים, שזכו כבר למחמאות מקיר לקיר בתעשייה, תיעד ניב את סיבוביה של "עגילה בשכונה", יושבת, רוקדת, ובעיקר לוחצת על הכפתורים של הקשישות בדיוק במקום הנכון, שמוציא מהן את כל המיטב: "אני חושב שאני גלגול של אישה תימניה זקנה", הוא מסביר, "יש לי חיבור בלתי אמצעי ורגשי מאוד חזק אל הקשישות התימניות. אני גדלתי איתן, עם כולן, חוויתי לא רק מגע בינאישי איתן אלא מורשת ותרבות שלמה של יהדות תימן שכבר מתחילה להשכח.
"אם בהתחלה זה היה בקטע של 'צחוקים' וכאלו, הרי שמהר מאוד התחלתי להבין, בעיקר אחרי התגובות הרבות מכל רחבי הארץ, שאני מזקק כאן משהו, איזה סוג של מונמנט תרבותי שהולך ונעלם. אז כן, יש את התגובות שלהן 'ג'יחרי' ו-'פגרי', סוג הקללות שיוצא מהן ויכולות לקרוע מצחוק, אבל זה הרבה מעבר לכך, זה משקף את סוג החשיבה שלהן, את העוצמה הנשית שהן מפגינות, ואת כל סל התרבות שהן סוחבות איתן שמייצג מסורת בת אלפי שנים. שיחה רגילה של רבע שעה עם זקנה מעדה מסוימת - מגלה על העדה הרבה יותר מעשרות מחקרים אנתרפולוגיים וסוציו-תרבותיים".
ניב הבחור
הוא מוריד את השמלה, הכתר והנצנצים, גם את האיפור, ואחרי מקלחת מרעננת ניב מגיע. ניב מליחי, הבחור משיכון עליה, אקדמאי הלומד לתואר שני, מורה לתנ"ך באחת מהחטיבות בעיר, רציני, מהורהר, דעתן שחוט של עגמומיות נמשך על פניו. עגילה לא פה, והפנים מעידות על געגוע: "הייתה שנה קשה", הוא מסביר, "עגילה לא התאימה לשנה הזו. קברתי הרבה קשישות שהכרתי מילדות. כאלו שהיו בסרטונים והם כבר לא איתנו. זה דור הולך ונעלם. יום אחד, אחת הקשישות זרקה לי משפט כזה משום מקום בזמן שצילמתי עוד סרטון עם עגילה, 'מה את צוחקת, הא? היום את פרח מחר את בקרח'. השנה הזו הוכיחה שהיא צדקה. היא כבר לא איתנו, לא היו ולא רבות מהחברות שלה. וזה קשה לי מאוד. שמע, בינינו הפעם היחידה שאני רואה את הקשישות האלו מעבר לסרטוני עגילה, זה בלוויה שלהן, לצערי. אני לא הולך לאירועים או לשמחות שלהן, אבל ללוויות אני מוכרח".
ניב שותק לרגע: "אתה יודע אומרים שקומיקאים הם האנשים הכי עצובים, אני מאוד מתחבר לזה. יש לנו משברים גדולים, אנחנו אנשים רגילים, לפעמים אנשים לא מזהים איך ניב הזה זו עגילה, אבל זו המציאות. ואני חוויתי באופן טבעי משברים לא פשוטים.
"נולדתי כילד סנדביץ' במשפחה דתית, הייתי מדריך בבני עקיבא אפילו, ואתה יודע הזהות המינית מתחילה להתעורר, ואתה מרגיש שאתה לא כמו כולם, אתה נמשך לגברים מה לעשות. אני לא רוצה להרחיב על כל הקטע הזה, תעדן את זה, אל תשכח שאני מורה. אבל נגיד ככה, זה לא פשוט לגדול בבית דתי, עם אמונה חזקה באלוהים, אמונה שגם אני שותף לה, אני מניח תפילין כל בוקר ומתפלל, נוטל ידיים, כל מה שתרצה, אבל עדיין זה לא מקובל. ושתבין, לא הייתי ילד או נער שלעגו לו או משהו כזה בבית הספר או בשכונה, הייתי דווקא די מקובל, הבחור המצחיק של החבר'ה, אבל בבית ובחוג המשפחתי הקרוב לא קיבלו את זה. ואני מבין אותם.
"לפני כמה ימים קורא לי רב חרדי שעזב את השכונה מזמן ובא לביקור, הוא אומר לי 'תקשיב ניב אתה משמח אותנו מאוד, נחשפנו לסרטונים שלך ופשוט שימחת אותנו, תמשיך בדרך הזו לשמח את עם ישראל'. אמרתי לעצמי, תראה מה זה, עברנו הרבה כדי להגיע למצב שרב חרדי יפנה אליי ויעודד אותי. אולי עגילה יוצרת איזו נקודת השקה של סובלנות וחיבור בין כל חלקי העם, לא יודע. הרי לבית הכנסת אני לא הולך, למעט בפורים וביום כיפור, לא מרגיש בנוח עם כל המבטים, אבל אולי אנחנו בתחילתו של שינוי, הלוואי".
"אל תשימו אותי במגירות"
שיחה עם ניב דומה לעליה על רכבת הרים. דיבורו מהיר, קולח, מצחיק אפילו בלא מודע. מחד, הוא מספר על הכובע האקדמאי אותו הוא חובש, כובע שהביא אחד מהמאמרים המחקריים שכתב להילמד באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ("עליו הרציתי בזום לסגל עם אנגלית זוועה"), על הוראה והתלמידים האהובים שלו ("המצאתי שיטה חדשה ללימודי תנ"ך - אני ממחיש בהצגה את הסיפורים הקשים לעיכול"). ומאידך, תיאורי ההוויה התלאביבית של המגזר הלהט"בי תוצר של עשר השנים שגר שם נזרקים לחלל האוויר ("מיציתי את הבית מטר וחצי עם מרפסת 30 סנטים, אדנית של לואיזה ונענע, מראת גוף ומצעי ג'רזי").
הדיכוטמיה הזו לא מפריע לניב כלל: "יש לנו תכונה לשים אנשים במגירות, ככה זה, אני לא באף מגירה. יש סטריטאופים מסוימים שאנשים מקבעים אותם במחשבה, ואם אתה דראג, אז אתה בעצם אישה, וקלאברית של הלייף וקראחנות. אז לא, אני ב-19:00 עושה לי כוס תה עם נענע מול הספה ורואה חדשות. אני אוהב בעיקר לצאת לטבע, יש לי פטיש חזק לחי הארצישיראלי, ואני רוצה לחפור עכשיו על הנושא, ומה לעשות עד לאחרונה הייתה לי בת זוג במשך שנה וחצי שהכרתי בלימודי המשחק בבן צבי".
רגע, רגע.
"כן, כפרה קיבלת סטירה לוודג'. אז כן אני נמשך לגברים, אבל בה התאהבתי מאוד והייתה זוגיות מאוד מאוד יפה. היא הייתה סוג של נפש תאומה. אז אל תשימו אותי במגירות, כל אדם והמורכבות שלו. אנחנו לא תגיות של גוגל, אנחנו בני אדם ובבני אדם יש מורכבות שונה.
"גם כל עולם הפייק הזה של השואוביז, ושל התלאביביות, זה הגיע לי עד לכאן. אני יש לי ג'ורה, אין לי פילטרים, זקנה תימניה אמרנו? אז אני ניב מליחי, שנמשך גם לגברים, יוצר ואומן, עושה תואר שני ביהדות ומזרחנות, מתנדב קהילתי, שלובש שמלות מדי פעם במופעי דראג, ומורה טוב לתנ"ך שאוהב מאוד את התלמידים שלו. מסתדר? אצלי זה מסתדר יופי, אין לי בעיה להפתיע את עצמי כל פעם מחדש במידה ואני מרגיש נוח עם הסיטואציה. זה בן אדם".
טוב, נרגיע. סתם ככה לאיזה דמות אתה מתחבר בתנ"ך?
"האמת, בת שבע. היא מזכירה לי קצת את עגילה באיזה מקום, עומדת על המרפסת עם ג'עלה, ודוד מסתכל נדלק ויוצא ממנה אחר כך שלמה המלך. אתה מבין, לא מספרים עליה הרבה, אבל ברור לי שהיא הייתה סוג של עגילה, עם כוח נשי רב, שמסובבת את כולם על האצבע בשקט ובמניפולציה נשית הומריסטית, ויודעת שהבן שלה הוא זה שבסוף יקים את הממלכה ההיסטורית שכולנו עורגים אליה. גם תימניות זקנות הן כאלו, הבעל עושה קולות של סולטן, אבל היא מהמטבח מושכת לו בחוטים".
מה הלאה?
"קיבלתי הרבה הצעות מגורמים שונים בתעשייה להשתלב בכל מיני מיזמים כאלו ואחרים, מתחילים לצאת מהקורונה אז יכול להיות שאני אעבור לאילת לאיזו תקופה, ננסה. שמע, יש ליצירות שלי ולאומנות שאני עושה קהל מעריצים מטורף. לא מזמן עשינו תערוכה בתל אביב בגלריה יוקרתית שבה לקחתי מספר פרטים אותנטים מכל הקשישות בשיכון, ממש תערוכה מקסימה. כדי לקדם את התערוכה החלטנו להוציא חולצות עם הדפסי פארודיה על משפט אחד ביום. הדפסנו על החולצות מילים של 'ג'ננתיני' ו-'יו-פאגרי' והעלינו לרשת. קיבלנו מאות בקשות לרכוש אותן. לקח לי שבועות לחזור אל כל הבקשות בטלפון: 'הוא רוצה סמול פאגרי וההיא אקסטרה לארג' ג'ננתיני ככה שבועות. אני יודע כמה כח יש לי ואני ממתין לפריצה שלי - אחד המודלים שלי הוא אודי כגן ששנים היה עושה סרטונים ברשת עד שגילו את הכשרון והוא הצליח לקבל את התהילה בין המוצדקות שקיימות היום בשואו ביז.
"אז גם לי זה יגיע מתישהו, אבל אני לא משקיע את עצמי בזה, אני לא שם. אם זה יגיע סבבה, אם לא אז גם זורם. יש לי את הכובעים האחרים שאני חובש, לא כולם כובעי לבד קש של עגילה, אתה יודע. בשבילי, כל הפעילות ההתנדבותית שאני עושה למען הקהילה בה אני חי, מעזרה לניצולי שואה ועד לסיוע עם הקשישות בשכונה במתנ"סים, שווה הכול. האמן לי, אם הייתי חושב על כסף מזמן הייתי עשיר, אבל זה לא מה שנותן לי את הדרייב".
כוס תה הנענע התקררה, מגיעה השעה של ניב לכרבולית בספה מול יונית לוי בחדשות, השמלה הוורודה והכתר חוזרים לארון ממתינים לעגילה שתצא שוב, אולי לפני פורים. ניב מחייך: "אצלי לא שואלים מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?".
