יום רביעי לפני שבועיים לא היה צפוי להיראות אחרת מאשר כל יום אחר בחייו של צפי (צפריר) פלד, תושב קיבוץ אייל, סגן ראש מועצת דרום השרון עד לאחרונה ומנכ"ל "המרכז לשיקום וייעוץ של התנועה הקיבוצית הממוקם בהרצליה. ולמרות זאת, בהתקרב שעות הערב החל להרגיש בלחץ מבשר רעות בחזה. התושייה שלו להודיע לבני משפחתו ולאחות הקיבוץ ולהזעיק את מד"א היתה הצעד הראשון במהלך סוער שאליו חברו הידיים המקצועיות של מספר אנשי טובים שהצילו את חייו.
קראו גם >>>
זה היה לקראת שבע בערב", משחזר צפי, "ישבתי בבית, הילדים והאישה לא היו בבית, והרגשתי לפתע כאב חד בלב. ממש כאב שפילח לי את הגוף. התעשתתי מיד וצלצלתי לאחות בקיבוץ ואמרתי לה בקול 'הזעיקי אמבולנס', גם לבת שלי אמרתי בדיוק אותו דבר. לא הוספתי מילה, והם ממש הבינו שאם אני אומר דבר כזה כנראה שזה בהול".
דקות ספורות אחרי שהשתיים הזעיקו את האמבולנס הגיע לביתו הפרמאדיק עבד קשקוש אח ומדריך קליני בטיפול נמרץ לב בבית חולים מאיר. "נכנסתי אליו הביתה", נזכר עבד, "ואבחנתי מיד שיש לו התקף לב עם בצקת ריאות. התחלתי במתן הטיפול הראשוני וכבר יצרתי קשר עם יחידת הצינתורים בבית החולים על מנת לא לאבד זמן יקר. דהרנו לבית החולים".
ואז הסתבר כי בכניסה לחדר המיון בעודנו באמבולנס צפי קיבל דום לב: "האמת, הייתי עד אז בהכרה, ואני זוכר שהרגשתי ממש לא טוב, קרוב לרמזור בכניסה לבית החולים פשוט צעקתי לעבד, האח שטיפל בי: 'תציל אותי בבקשה', וזהו. מאז אני לא זוכר כלום".
צפי קיבל דום לב, ועבד נתן לו שתי מכות חשמל עם דפיברילטור. בכניסה לחדר מיון הוא שוב עבר פלד דום לב וצוות המיון ביניהם ד"ר ניר פסקה, גיל בן יעקב ואנג'לה הוארד, חברה של צפי מהבית וחברת קיבוץ אייל בעצמה, החלו בהחייאה מאומצת, תרופות ומכות חשמל. במקביל החלו בהנשמה אינטנסיבית. בשלב זה נכנסו לתמונה פרופ' עבד עסלי, מנהל מערך הלב בבית החולים שהוזעק מביתו והקרדיולוגים הכוננים שהכניסו את צפי מיד לחדר הצנתורים והמשיכו את מסע ההצלה.
"איבדתי הכרה", אומר צפי", לא יודע בדיוק מה עבר עליי, אבל סיפרו לי שלמעשה מתתי פעמיים וחזרתי. הרופאים לא האמינו שהתאוששתי. הם היו בטוחים שייגרם נזק חלילה בלתי הפיך. תוך שבוע כבר הייתי בבית וכעת אני בשיקום ומודה לצוות על התמיכה בי, ולמאות האנשים שהעניקו לי אהבה לאחר מכן".
פרופ' עבד עסלי: "להציל חיים זה מרגש כל פעם מחדש. לפגוש את האנשים האלו, כמו צפריר ביחידה שלנו, אחרי שהתעוררו מהרדמה ומהנשמה ולהבין שהצלחנו להעניק להם עוד שנים של חיים טובים זו הרגשה מספקת וטובה שאין שנייה לה. אלו המקרים שצריך לגייס בהם מיומנות רבה, עיקשות מטורפת ולא מעט אמונה שאפשר לנצח את זה. צפי הגיע כשהלב שלו עמד מלכת וסיכוייו לחזור להיות בין החיים היו אפסיים ובוודאי שלחזור לחיים ללא נזקים נוירולוגיים. זה היה מקרה דרמטי במיוחד שהסתיים עם סוף טוב בזכות הצוות שפגש אותו לאורך כל השרשרת - החל מהפרמדיקים ביניהם עבד שלנו, הצוות של המיון והקרדיולוגים במיון ובמערך הצנתורים - שפעלו במקצועיות כנגד השעון".
צפי, איך אתה מרגיש עכשיו?
"טוב מאוד, כמובן שדבר כזה נותן משמעות חדשה לחיים. כל הדברים מתגמדים למול עיניך ואתה מבין שהקלישאה 'רק הבריאות' היא משמעותית ועמוקה הרבה יותר. צריך להעריך כל רגע בחיים וגם ליהנות. אני מלא הערכה לבית החולים ולצוות שם, שהצילו את חיי - פעמיים - אני מתכוון להתנדב שם. וכמובן איך שתסתיים הקורונה אני מתכוון לצאת עם ילדיי ורעייתי לנופש משפחתי, מגיע להם, מגיע גם לי".
