יש עונות מצוינות, יש עונות טובות, יש עונות בינוניות, יש עונות רעות, יש עונות גרועות ויש עוד סוג, האופציה הפחות מועדפת לטעמי – עונות סתמיות. זאת הייתה העונה האחרונה של הפועל כפר־סבא, המשך של העונה הקודמת. לא למעלה, לא למטה. לא במאבקי העלייה ולא בקרבות ההישרדות. לא בשר, לא חלב. עונה כזו בליגת העל הייתה מתקבלת בברכה, אבל בלאומית זה נראה הרבה פחות טוב. לקבוצה כמו הפועל כפר־סבא אסור להסתפק במקום טוב (או רע) במרכז הטבלה, ה־DNA שלה הוא לנסות להגיע לליגה הבכירה – ואז לרדת כמובן בחזרה. העיקר שיש אקשן. ובכל זאת, למרות הסתמיות, בואו ננסה לנתח כמה מגמות בעונה שהסתיימה בסוף השבוע שעבר.
יש מישהו בבית?
שתי הבעיות העיקריות היו ההגנה והבית. ראשית, כפר־סבא ספגה העונה 52 שערים – המספר החמישי בגובהו בלאומית. ומי חטף יותר ממנה? שתי היורדות לליגה א', הקבוצה ששיחקה במבחנים ובני־יהודה, שהתפרקה בשלושת המחזורים האחרונים עם 16 ספיגות. יותר מזה, זה המספר הגבוה ביותר שכפר־סבא ספגה בליגה השנייה מאז עונת 1961/2 – כן, לפני 61 שנה! אז היא שיחקה בליגה א' וחטפה 55 שערים. היו בשלושת העשורים האחרונות עוד כמה עונות עם ספיגות אסטרונומיות, אבל הן כולן היו בליגת העל.
מי אשם? אני לא רוצה להפיל את כל התיק על השוערים – יגאל בקר שפתח ב־32 משחקים ומתן גלנטי ששותף בשישה – אבל חלק מהשערים שהם ספגו העונה היו הזויים, לא פחות מכך. הכי זכורים היו שני השערים מחצי מגרש, נגד הפועל ראשל"צ ובני־יהודה, והם מתחלקים שווה בשווה בין שני השוערים. מה שלא זכור זה תצוגות שוערות גדולות. היו הבלחות פה ושם, אבל את הנקודות שהביא בקר לקבוצה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. אולי אפילו אצבע אחת תספיק. אבל הוא לא האשם הבלעדי, כאמור. משהו לא עבד במשחק ההגנה, שכידוע מתחיל אצל שחקני ההתקפה. יותר מדי שערים קלים, איבודים מיותרים וחוסר תיאום הביאו לתוצאה העגומה.
ואם כבר מדברים על מספרים עגומים, קבלו את הנתון הבא – 37 אחוזי הצלחה בלבד בבית, 20 נקודות ב־18 משחקים – המספר הנמוך ביותר באצטדיון לויטה אי־פעם. רק א.ס אשדוד השיגה פחות נקודות (18) והיא למעשה ירדה לליגה א' עוד לפני שהתחילה העונה. לויטה אף פעם לא היה מבצר ביתי מאיים, אבל אחוזי ההצלחה של הפועל כפר־סבא במשחקי הליגה בו עומד על 51 אחוז. אז מה קרה? האוהדים, כמובן. או יותר נכון, חרם האוהדים. היציעים הריקים לא הוסיפו לתחושת הביתיות של השחקנים, שהרגישו בבית דווקא במשחקי החוץ, שם אחוזי ההצלחה עמדו על 54, הנתון הרביעי בטיבו בליגה אחרי שתי העולות מפ"ת ועירוני טבריה.
אני לא רוצה להיכנס לסכסוך בין האוהדים לבעלים, מי התחיל ומי אשם, אבל דבר אחד ברור – שני הצדדים חייבים לרדת כל אחד מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו, כי ככה זה לא יכול להימשך. יצחק שום יכול אולי להסתדר בלי ההכנסה ממכירת כרטיסים, אבל השחקנים שלו על הדשא לא יכולים להסתדר בלי הגב של הקהל. האוהדים, מצידם, חייבים להפסיק את החרם, כי אין להם קבוצה אחרת. אולי כדאי שילמדו מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, שם המפגינים זועקים נגד הממשלה, אבל נושאים בגאווה את דגלי ישראל ואומרים "אין לי ארץ אחרת".
בעיות ביציבות
מה המשותף להפועל כפר־סבא ולא.ס אשדוד? שני דברים. שתיהן ניצחו העונה את מכבי פ"ת, העולה לליגת העל, ומצד שני הן היחידות שהפסידו ב־14 המחזורים האחרונים לאחי נצרת, הנושרת לליגה א'. זה מראה על חוסר היציבות של הקבוצה בירוק. מצד אחד היו לה כמה משחקים לפנתיאון – ה־3:4 על הפועל פ"ת וה־1:5 על הפועל רמה"ש – ומצד שני תצוגות מביכות כמו ה־1:1 הביתי עם אשדוד וההפסד 2:0 לאחי נצרת המפורקת. בין לבין היו פה ושם כמה ניצחונות יפים, כמה הפסדים מעצבנים, כמה תוצאות תיקו שאף אחד לא זוכר, ובקיצור – סתם, כבר אמרנו.
עוד נתון שמצביע על חוסר היציבות הוא המספר הבלתי נתפס של 38 שחקנים ששותפו העונה, הכי גבוה בשנים האחרונות. מצד שני, למרות רכבת השחקנים ההרכב היה פחות או יותר יציב ולא פחות משמונה שחקנים רשמו לפחות 30 הופעות. אליאן רוחנא מוביל עם 36, אחריו אוהד חזוט, שחר רוזן, שי בן־דוד ויגאל בקר עם 32, ארתור קראצ'ון עם 31, וסתיו טוריאל ובארי אבובאקר עם 30. מלך השערים והשחקן המצטיין העונה היה כמובן רוחנא עם 15 כיבושים, הראשון שמגיע למספר הזה מאז רן יצחק (17) בעונת 2014/5. וכמובן, היציב מכולם היה המאמן עומר פרץ, הראשון בתקופת הבעלות של יצחק שום שמתחיל עונה וגם מסיים אותה. בימים טרופים אלה, של נדנדת המאמנים, גם זה משהו.
