1. תמיד אהבתי מונדיאלים. מאוד. הייתי גומע בשקיקה את מוספי העיתונים לקראת האירוע. מכיר את כל המאמנים, יודע מי השוער המחליף של סקוטלנד ומדלקם מתוך שינה את ההרכב של אירלנד. לא הייתי מחמיץ משחק. לא משנה באיזו שעה הוא התקיים ואם היה לי בית ספר למחרת. זה היה חג וכל משחק היה ארוחת חג. ואצלנו לא מפספסים ארוחות חג.
אבל במונדיאל הזה יש משהו קצת אחר. אני עדיין צופה במשחקים. חלקם עדיין מרתקים. אבל משהו ברגש אבד. אולי התבגרתי. ואולי פשוט, אני מודע יותר, קורא יותר ועם חוש ריח מפותח יותר, וחוש הריח הזה מריח ניחוחות רעים שעולים מהטורניר.
קטאר הרי בכלל לא ראויה לארח מונדיאל. מדינה שבה זכויות אדם הן בגדר פנטזיה, שקהילת הלהט"ב בסכנה תמידית ושאפילו בירה היא לא מאפשרת לשתות במהלך המשחקים היא ההפך המוחלט מהמסר שאירוע כזה אמור לשדר לעולם. מונדיאל צריך לשדר אהבה, חופש, שוויון, אחווה, רעות, חיבור. ובמקום זה המונדיאל בקטאר משדר עלטה, אפליה, קיפוח והדרה. בשנת 2022 אירועים כאלה צריכים להתקיים במדינות חופשיות, דמוקרטיות, פתוחות, כאלה שקהילת הלהט"ב יכולה לשגשג בהם. שיש בהן חופש ביטוי אמיתי. אין כל סיבה שגופי הכדורגל הגדולים יתרפסו בפני מדינה חשוכה. גם אם יש לה המון כסף ויכולת להקים את האצטדיונים הכי מרהיבים שיש.
אני לא נאיבי. הכסף הקטארי מסובב את העולם. והוא מניע היטב מועדוני כדורגל. זה חלק מהעולם שאנחנו חיים בו. אין סיבה להיות טהרנים. אלא שעדיין יש הבדל בין מיליארדרים קטארים שרוכשים קבוצת כדורגל באנגליה, לבין אליפות העולם שמתקיימת אצלם במדינה. כשהקטארים רוכשים קבוצת כדורגל באנגליה, הם זוכים לדריסת רגל במדינת הכדורגל החשובה בעולם, אבל הם מחויבים לפעול בה לפי כללי המערב, הפתוח, הדמוקרטי, מכבד זכויות האדם. אירוח המונדיאל בקטאר גרם לעולם להתיישר לפי הדרישות של המקומיים. אני מצטער, בשנת 2022 דרישה כמו לא להופיע למשחק כדורגל עם דגל הגאווה – היא משהו שלא יכול להתקבל ואסור להתפשר עליה.
ואם כבר המונדיאל הזה מתקיים כפי שמתקיים, אולי כדאי שנלמד ממנו משהו: יש דברים שלא צריך לוותר עליהם. ויש זכויות שצריך לשמור עליהן מכל משמר. גם אם מבטיחים לנו שהוויתור, אפילו לרגע, הוא ממש מפתה.
2. מקצועית, המונדיאל לעתים מפעים. משחקים כמו סרביה-קמרון, המופע של ספרד מול קוסטה-ריקה והסנסציה של יפן מול גרמניה הם אירועים בלתי נשכחים. חלק מהמשחקים, דווקא של הנבחרות ה"קטנות" מראים לנו כמה אנחנו רחוקים מהרמה העולמית. אנחנו פשוט לא שם. הרי מישהו יכול לדמיין את ישראל גונבת ניצחון מגרמניה במשחק שחשוב מאוד לגרמנים? מישהו חושב שהיינו עושים לבלגיה את מה שמרוקו עשתה להם?
ולמרות זאת, צריך להודות שאני מתגעגע לליגה שלנו. עם כל הכבוד לערב הסעודית נגד ארגנטינה אותי הרבה יותר מעניין הפועל חדרה נגד מכבי נתניה, והרגש שהיה במשחק בין ספרד לגרמניה לא מדגדג את התחושות שיש בזמן צפייה בדרבי התל אביבי. כן, אפילו שהוא לא תחרותי כבר שנים. ותתפלאו, אפילו הפועל כפר סבא נגד כפר קאסם מדגדג לי את הלב הרבה יותר ממשחק בין הולנד לאקוודור. זה נשמע מטופש, מגוחך ואפילו הזוי. אתה מעדיף משחק כדורגל באיצטדיון לויטה, מתחם בטון שכבר מזמן היה צריך להיהרס על פני כדורגל ברמה עולמית באחד האצטדיונים המדהימים בתבל? כן. כי בסופו של דבר ספורט זה רגש הרבה לפני איכות. להיות שייך לקהילה שאוהדת קבוצה מסויימת, לפחות עבורי, זה הרבה יותר מרגש מאשר לצפות במשחק כדורגל בין שתי קבוצות שלא מעוררות אצלי רגש. אפילו שהרמה היא מעולמות אחרים.
אז יאללה, תחזירו לנו כבר את הכדורגל הישראלי.
3. ובמעבר חד, תתבוננו רגע על טבלת הליגה הלאומית בכדורסל. תראו שם, בצמרת, ליד המועדונים העשירים יותר, גם את אליצור נתניה. ששוב מפתיעה את כולם. והיא עושה זאת בלי שהזרים שלה מנפקים מספרים מטורפים. אלא עם כדורסל קבוצתי, וישראלי צעיר אחד שנותן העונה קפיצה אדירה, ואין שום סיבה שלא תראו אותו בעונה הבאה בליגת העל.
איתן בורג, שבקיץ שיחק בנבחרת העתודה, הוא הכוכב הגדול של נתניה. 18 נקודות, 3 ריבאונדים ו-3 אסיסטים בממוצע למשחק. שחקן שחקן, שאם ימשיך בהתקדמות - יגיע רחוק.
