הפרשן שגיא כהן, אמר פעם בהפסקת עוד משחק מצוין בליגת האלופות: "איזה משחק יפה זה הכדורגל, אולי כדאי להביא אותו גם לישראל". באותה נימה, ביום ראשון יסתיים עלינו לטובה יורו 2020, שהתקיים בכלל ב־2021, אבל הראה לכולנו שכל עכבה לטובה. זה היה יורו מלהיב, מסעיר, מפתיע – כל מה שאפשר לצפות מטורניר בינלאומי גדול. ביום שני ניכנס ל־11 ימי המתנה לקראת הדבר הגדול הבא, אולימפיאדת טוקיו 2020 (שגם היא נדחתה בשנה), וזה נותן לנו מספיק זמן כדי לבדוק מה אפשר ללמוד מהיורו הזה, ומה כדאי להביא ממנו לארץ הקודש ואפילו לביצה המקומית שלנו כאן באזור השרון.
מלחמה למען הדגל
רבים נוטים לזלזל בטורנירי הנבחרות ולטעון שהם פחות איכותיים ומלהיבים מהתחרויות הקבוצתיות, ליגת האלופות למשל. בכל מה שנוגע לאיכות, יש בזה משהו. אחרי הכל הקבוצות, בעיקר הגדולות שבהן, לא מוגבלות כמעט מבחינת שוק השחקנים. כל הכדורגלנים בתבל עומדים לרשותן, בלי קשר למוצא ואזרחות, כשהמגבלה היחידה היא כספית – יש לך כסף, אתה יכול להחתים את מי שאתה רוצה. זה מעלה כמובן את רמת הקבוצות ויוצר יופי של קרבות בצ'מפיונס ליג למשל, אבל גם יוצר כמה אבסורדים. לריאל מדריד למשל אין אף נציג בנבחרת ספרד, אבל שניים בנבחרות של בלגיה וצרפת. לאלופת הפרמייר־ליג מנצ'סטר סיטי יש ארבעה נציגים בנבחרת אנגליה, רק אחד יותר מאשר בפורטוגל.
אז מה בכל זאת יש בכדורגל הנבחרות? התלהבות, התרגשות, רוח צוות ומלחמה למען הדגל – אלמנטים שהכסף הגדול של המועדונים לא יכול לספק. מספיק לראות ולשמוע את שירת ההימנונים לפני המשחקים כדי להבין כמה הם חשובים לשחקנים, ולא רק לקייליני וחבריו שממש צורחים "איטליה עד המוות". רוח הקרב הזאת גורמת לשחקנים לא לוותר ולא להישבר, והיא הביאה איתה כמר משחקים דרמטיים ומלהיבים. ואיפה זה פוגש אותנו? המקבילה הישראלית (ובכלל) לשחקני הנבחרת הם שחקני הבית, אלה שגדלו במחלקת הנוער של המועדון. לא אלה שחותמים לשנה עם אופציה, מצטלמים עם הצעיף על רקע שלט ה־WELCOME המסורתי, מצהירים שהם מצאו בית חם, מבטיחים לעשות את המקסימום למען האוהדים הנפלאים ואחרי שנה עושים את אותו טקס, רק בקבוצה אחרת. שחקני הבית באמת נמצאים בבית, מכירים אישית את האוהדים ויש סיכוי שבילדותם הם אכן ישבו ביציע עם אותו צעיף על הצוואר.
על פרשת דרכים
ולכן, הקבוצות המלהיבות באמת, שיודעות לסחוף את אוהדיהן ויש להן עתיד מובטח הן אלה שמטפחות את שחקני הבית. המשוואה היא גם הפוכה: השחקנים מרגישים הכי טוב בקבוצה שבה גדלו ועשו את צעדיהם הראשונים. נכון, עברו הימים שבהם שחקנים החלו וסיימו את הקריירה באותה קבוצה, אבל עדיין אין מקום כמו הבית – וחבל ששחקן כמו עומר פדידה לא הפנים את זה. פדידה הוא השחקן המזוהה ביותר עם הפועל כפר־סבא בעשור האחרון, שקנה אפילו את מקומו (לדעתי) ב־11 של הקבוצה בכל הזמנים. לשיא הוא הגיע בעונת העלייה האחרונה לליגת העל עם השער החשוב בדקה ה־96 בעפולה. בעונה שעברה הוא החמיץ הרבה משחקים בגלל פציעה, ואפשר היה לראות את ההבדל בתוצאות וביכולת הקבוצה בין המשחקים שבהם היה על הדשא לאלה שלא. ובכל זאת, לקראת העונה הקרובה הוא החליט לממש את האופציה בחוזה ולצאת לשחק בקבוצה בליגת העל. זה לגיטימי ומכובד, אבל למה הפועל חדרה? פדידה עשה כבר גיחה אחת החוצה, להפועל ת"א, אבל זה לא הצליח במיוחד והוא חזר הביתה. אני לא מזלזל בהפועל חדרה, קבוצה (איך אומרים) לגיטימית בליגת העל ומי ששיחק בה מעיד שזה מועדון ביתי – אבל לא הבית שלו. בכל מקרה, שיהיה לו בהצלחה וניפגש בשמחות.
עוד שחקן בית מקומי שנמצא על פרשת דרכים הוא אסף צור, שסומן על ידי רבים כשוער העתיד של ישראל. צור, שבחודש הבא יחגוג יום־הולדת 23, מתנשא לגובה של 1.95 מטר. הוא אמנם גדל במחלקת הנוער של הפועל פ"ת, אבל עוד לפני גיל בוגרים חתם לחמש שנים בהפועל רעננה. הוא לא הצליח למנוע את ירידת הקבוצה לליגה הלאומית, אבל הטיקט שלו כשוער הנבחרת הצעירה של ישראל סידר לו חוזה לעונה כמושאל לאנורתוסיס פמגוסטה. העונה האחרונה בקפריסין עברה עליו בנעימים, אבל בלי דקות משחק כמעט. עכשיו הוא חוזר אוטומטית לרעננה, למרות ששמו הוזכר כמועמד למספר קבוצות, ונראה שהוא יתחיל לפחות את העונה אצל אשר אלון. המלצה שלי, שוב: אין כמו בבית. עונה אחת טובה ברעננה תעלה את הקריירה שלו על דרך המלך, גם אם מדובר בליגה השנייה.
עזבו את הסטיגמות
מבחינה מקצועית, היורו הזה לא סיפק בשורה חדשה או שיטת משחק שתשנה את העולם – אבל הוא צריך ללמד את המאמנים בכל רחבי העולם, כולל אלה שנמצאים אצלנו קרוב לבית, לא להיות מקובעים. מי שהלך עם הראש בקיר גם נתקל בו. מי שקיבל דרכים עקיפות, הרבה פעמים הצליח. רוברטו מנצ'יני למשל לא זנח את משחק ההגנה של איטליה, אבל טיפח לידו משחק התקפה מלהיב שנתמך על ידי הדור החדש של שחקנים שצמח במדינה. הוא היה יכול בקלות לדכא את הפנטזיונרים ולהכניס להרכב עוד קשר אחורי קשוח, אבל הוא הלך עם מה שהיה לו ביד והצליח. גם לואיס אנריקה למד להרפות קצת מהטיקי־טקה ולשאוף להכניס את הכדור יותר קדימה, וזה הביא אותו לשלבים המאוחרים של הטורניר גם בלי להלהיב יותר מדי.
גם המאמנים הישראלים צריכים ללמוד להרפות. לאורי גוטמן, המאמן החדש של הפועל כפר־סבא, יש שם של מאמן טקטי, שזו הגדרה מכובסת להגנתי. אולי בגלל אבא שלו, אולי בגלל המורה הרוחני שלו יוסי אבוקסיס ואולי כי הקבוצה הקודמת שלו נס־ציונה כבשה רק שער אחד בממוצע למשחק למרות שסיימה במקום השלישי בלאומית. בכל מקרה, שיעזוב את הסטיגמות ויילך על התקפה (לא בכל מחיר כמובן). זה מה שהלך ביורו, וזה מה שאוהב הבוס החדש שלו יצחק שום.
לאלירן חודדה, המאמן החדש של הפועל רעננה, יש דווקא שם של מאמן התקפי למרות שהוא עצמו היה כשחקן קשר אחורי קשוח. הקבוצה הקודמת שלו, הפועל איכסל, הייתה בהדרכתו הכובשת המצטיינת של הליגה הסדירה בלאומית לפני שעזב – 42 שערים ב־30 משחקים – שנייה רק לבית"ר ת"א/בת־ים. אבל גם לחודדה אסור ליפול בסטיגמות. הוא צריך להתאים את עצמו לסל שיהיה לו. גם התקפה בלי הכרה יכולה להביא למפלה.
