אי שם בשנות ה-90 כיכב בכדורסל הישראלי צמד תאומים בעלי נוכחות. אלי וקובי בלול עברו בלא מעט קבוצות בליגה ובנבחרות ישראל למיניהן, אך בעיקר נחקקו בזכרונם של חובבי הכדורסל בזכות תקופת הזוהר שלהם בהפועל חולון.
עכשיו מנסה ניב בלול (2.03, 20), הבן של קובי והאחיין של אלי, לעשות את צעדיו בכדורסל הישראלי, בשאיפה להמשיך בהצלחה את השושלת המשפחתית.
נוחת בשרון
בלול ג'וניור חגג לפני שבועיים שני עשורים. הוא גדל במחלקת הנוער של ראשון לציון (עם שנתיים בתווך במכבי תל אביב בגיל 16), ואחרי שנתיים שבהן לא קיבל דקות בעיר היין, חיפש קבוצה שבה יוכל להשתפשף ונחת בהפועל כפר סבא מהליגה הלאומית.
"בהחלטה משותפת עם אנשי ראשון החלטנו שאעבור לקבוצה שבה אוכל לצבור דקות. לשחקן צעיר כמוני זה סופר חשוב", מסביר בלול השבוע. "יש לי חוזה בראשון לציון עד סוף העונה, והחלטנו שאעבור לעונה אחת בשאיפה לחזור הביתה לראשון. היו נסיונות לשכנע שאשאר בסגל, וזה לא היה קל לעזוב, כי זה מקום שגדלתי בו ואני אוהב אותו, אבל החלטנו ללכת על זה. אני מקווה שאעשה עונה טובה, ואם ארגיש שאני מספיק חזק וטוב לשחק בליגת העל, מובן שאני מקווה שזה יקרה בראשון לציון".
כפר סבא פתחה את העונה בצורה רעה עם שלושה הפסדים להפועל חיפה, לעפולה ולהפועל רמת גן/גבעתיים, ואז הגיע ניצחון מפתיע על מכבי רחובות החזקה, שהחזיר את הצבע ללחיים של הירוקים. השבוע התארחה כפר סבא אצל אליצור נתניה, ושוב הציגה יכולת חלשה והובסה.
"בנו קבוצה צעירה בכפר סבא. זה מזכיר את האווירה בנבחרת העתודה", אומר בלול. "כולם חברים של כולם וכיף להיות חלק ממועדון צעיר ותוסס כמו כפר סבא. המועדון אמנם צנוע, אבל הקבוצה יכולה להגיע לרמות הגבוהות. זה מועדון שנותן במה לשחקנים צעירים, ואני מקווה שזה בדיוק מה שיקרה לי שם העונה".
פתחתם את העונה בצורה זוועתית.
"פתחנו לא טוב, אבל אני מאמין שנצא לדרך חדשה. תחילת העונה לא היתה פשוטה. זאת שנה ראשונה של הרבה שחקנים, והיינו צריכים קצת זמן כדי להתאקלם. הליגה הלאומית היא קשה ואגרסיבית. יש הרבה חבר'ה צעירים, טובים ומוכשרים שרוצים להוכיח שמקומם בליגת העל ויש קרבות גדולים. התחלנו פחות טוב, אבל הדברים לאט לאט מתחברים, ואני מאמין שנהיה קבוצת פלייאוף לגיטימית".
מה המטרות של כפר סבא העונה?
"להשיג כמה שיותר נצחונות, ועם התקדמות הליגה אפשר יהיה לעשות דברים יפים. יש קבוצה מוכשרת מאוד וצעירה. לדעתי, אחת הצעירות שהיו בליגה בשנים האחרונות. אז נכון שאולי יש לנו בעיה של חוסר ניסיון, אבל מצד שני יש חבורת שחקנים שיכולה לרוץ 40 דקות בלי הפסקה, ולהגיע למקומות גבוהים".
אתה מקבל את הדקות שרצית?
"עד עכשיו אני מרוצה מאוד. נותנים לי את הבמה ואת הדקות שאני צריך. כולם עוזרים כאן אחד לשני. אני מקבל הרבה עזרה בעבודה אישית, בשיחות ובחיזוק מנטאלי. הצוות לא חוסך מאיתנו כלום".
גאווה גדולה
ניב מבין ששם המשפחה שלו מחייב, כאשר ברקע ניצבת הקריירה של האבא והדוד. "כנראה, יקראו לי 'הבן של' עד שאהפוך לכדורסלן טוב יותר ואעמוד בזכות עצמי. זאת גאווה גדולה להיות משויך למשפחת בלול", הוא אומר. "כשהייתי קטן זה קצת הפריע לי, כי היה מעליי מעין צל גדול והייתי מתרגש מכל דבר, אבל התבגרתי ושמתי את זה בצד. אני גם שונה כל כך מאבא שלי ומדוד שלי בסגנון המשחק. הכדורסל השתנה לגמרי מאז התקופה שלהם. אבא בא לראות משחקים ואומר לי: 'מה זה הכדורסל הזה?'. הוא לא רגיל לחמישה גארדים שזורקים מכל טווח. גם הגבוהים זורקים גם מבחוץ. במשחקים הראשונים הוא היה צריך להתאקלם יותר ממני".
אבא מעורב בקריירה שלך?
"תמיד טוב שיש עוד עין בוחנת ועוזרת. הוא לא יושב איתי על הכדורסל אלא יותר בקטע המנטאלי, על איך לעבוד על הראש ולהיות חזק. לא להוריד את הראש כשקצת קשה ולהמשיך קדימה. הוא כמו מאמן מנטאלי לכל מה שמעבר לכדורסל. בכדורסל עצמו אבא מנסה לא להתערב".
הבנתי שאתה ממשיך הדרך היחיד במשפחה, כך שזה מחייב כפליים.
"זה נכון, אני הבלול היחידי שהמשיך לשחק כדורסל. אם לא די שאני הבן של, גם כל הלחץ להצליח על הכתפיים שלי. אבל זה בסדר, לוקחים את זה בכיף גדול".
הספקת לראות את אבא ואת הדוד שלך משחקים?
"כילד יצא לי לא מעט לראות את אבא ואת הדוד שלי משחקים, וזאת היתה גאווה גדולה. מה שהם עשו בכדורסל אי אפשר לקחת מהם. שניהם עשו קריירה יפה מאוד. כילד לא הייתי צריך דחיפה מאבא, כי מאז שהייתי תינוק היו סביבי כדורים, והקשר לכדורסל היה מיידי. כל הזמן היה כדורסל סביב המשפחה".
בחולון משפחת בלול עדיין נחשבת לבת בית?
"גדלתי בראשון לציון ובגלל זה באופן טבעי שיחקתי במחלקת הנוער של ראשון, אבל בכל משחק מול חולון בנוער, תמיד נשמעו הצעקות 'מה אתה עושה שם?' 'תחזור הביתה לחולון'. זה נחמד, אבל חולון היתה הבית של אבא ושל הדוד שלי, עבורי הבית הוא ראשון לציון, כי שם גדלתי. בכל מקרה, יש לי אינטרקציה מעניינת עם חולון, ואי אפשר לדעת, אולי יום אחד אסגור שם מעגל".
בלול, הנמנה בקביעות עם סגלי נבחרות הנערים והנוער, היה גם חלק מהסגל הסופי של נבחרת העתודה בקיץ האחרון, אבל לאכזבתו נופה ברגע האחרון לפני הטיסה של הנבחרת לאליפות, שהסתיימה בתואר היסטורי.
"הייתי בסגל הסופי, ב-14 האחרונים, וטסתי לכל משחקי ההכנה", הוא אומר. "ברגע האחרון החליטו שלא אצטרף אליהם. לא היה פשוט לעכל את זה. עבדתי קשה בקיץ ורציתי להיות חלק מהנבחרת, אבל כיבדתי את ההחלטה. הם עשו אליפות מטורפת ומגיע להם כל הכבוד. נכון שרציתי מאוד להיות חלק מזה, אבל אני שמח מאוד בעבור החברים שלי, שהביאו כבוד רב למדינת ישראל. אני מקווה שבהמשך עוד אגיע לנבחרת הלאומית, כי זה החלום הגדול כמובן. עד שזה יקרה, הציפיות הן לחזור לליגת העל. אני רוצה לממש את הפוטנציאל במאה אחוז ושלא אגיד יום אחד שיכולתי לעשות יותר".
