השבוע ציינו אנדריי וילנה זליקמן מכפר סבא (שניהם בני 49) שלושים שנות נישואין. את המתנה הייחודית שהעניקה להם בתם, ניקול (20.5), אף אחד אחר לא יכול היה להעניק להם - מקום שביעי בגמר האולימפי בהתעמלות אומנותית. "התרגשות גדולה וגאווה גדולה", אומרים ההורים, שמהם ירשה ניקול את כל התכונות הגנטיות, הכישרון והיכולת הפיזי והמנטאלית שהפכו אותה לספורטאית אולימפית מצטיינת.
משפחה של אלופים
אנדריי וילנה נולדו בבאקו, אזרביג'אן. שניהם היו ספורטאים הישגיים - אנדריי ככדורסלן וילנה כמתעמלת אקרובטיקה. עד גיל 18 ייצגו את מולדתם בתחרויות ואז עברו למוסקבה כדי ללמוד במכון לחינוך גופני. ב-1995 עלו לישראל, עם שני בנים שאף הם גילו כישרון ספורטיבי. קירייל (29) היה בילדותו אלוף כפר סבא בג'ודו, וסרגיי (28) הלך בדרכו של אביו, שיחק כדורסל בקבוצת הנערים של הפועל כפר סבא בתקופה שלקחה אליפות וגביע, עבר למכבי תל אביב, שיחק בנבחרות הנוער והקאדטים של ישראל והשתתף בשתי אליפויות אירופה ובאולימפיאדת הנוער. כיום הוא מאמן בבית הספר לשחייה שאביו מנהל בבריכה של מושב בני ציון.
ילנה היא המאמנת הראשית של מועדון מכבי תל אביב בהתעמלות אומנותית, ובתה ניקול נחשפה לענף הזה עוד מרחם אמה. כשילנה הייתה בהריון היא המשיכה לאמן עד ליום הלידה ממש, ולאחר הלידה חזרה למועדון כשניקול לצדה, שוכבת בסל קל.
בגיל 3.5 החלה ניקול את צעדיה הראשונים בהתעמלות בחוג בכפר סבא. סבתה לקחה אותה פעמיים בשבוע לחוג שנערך בתיכון כצנלסון. אחרי כמה חודשים הצטרפה לאמא שלה במכבי תל אביב. ילנה הפכה למאמנת שלה, תחילה במסגרת אישית, ומגיל 5 במסגרת קבוצתית. עד מהרה הבינו במשפחה עד כמה ניקול מוכשרת, שאפתנית וחותרת להישגים. בגיל 8-7 החלה לנסוע לתחרויות רשמיות באופן סדיר והגיעה להישגים. בגיל 14 זכתה במדליות כסף וארד בתחרות הגראנד-פרי שנערכה בחולון. במסגרת נבחרת הנערות של ישראל השתתפה בשתי אליפויות אירופה לנערות וזכתה במדליית ארד קבוצתית. בגיל 15 עברה למאמנת הבכירה אלה סמופלוב, שעובדת איתה עד היום.
הן כבר החלו להתאמן לאולימפיאדת 2020, אך ב-2016 שברה ניקול שתי עצמות באמת היד, עברה ניתוח קשה ותקופת שיקום ארוכה. היא התגברה על המשבר הפיזי והנפשי, בתמיכת המשפחה והמאמנת, וב-2018 השיגה את הכרטיס לטוקיו. דחיית האולימפיאדה בשנה בשל הקורונה היטיבה עם ניקול, כמו גם עם חברתה לינוי אשרם. "לשתיהן היה עוד שנה להתבגר, להשתפר, לצבור ניסיון וביטחון עצמי ולטפל בגוף שלהן טוב יותר", מסביר אנדריי זליקמן.
שידור חי מהסלון
משפחת זליקמן צפתה בתחרות בסלון הבית שבגבעת אשכול בהרכב משפחתי מלא, כולל הנכדה בת השנה וחצי. "היינו בטוחים ביכולת שלה להגשים את החלום להתברג בין 8 הראשונות", אומר אנדריי, "רק חששנו שמא תיפצע או תידבק בקורונה". בכל פעם שניקול ביצעה תרגיל, היה בסלון שקט מוחלט. ילנה לא עמדה במתח ופרשה לחדר אחר. לא רצתה לצפות בשידור הישיר. "אמונות תפלות של מאמנות", אומר בעלה, "עירוב רגשות של מאמנת ואמא". בכל פעם שניקול סיימה תרגיל, נשמעו מחיאות כפיים גם מחצרות השכנים, וילנה שבה לחדר לצפות בהילוכים החוזרים. בשלב הגמר, היא שינתה ממנהגה, צפתה בזמן אמת ונהנתה מהביצועים, בלי פרשנות, ובלי להיות שיפוטית או ביקורתית. "הביטחון העצמי של ניקול היה גבוה יותר משלנו", אומר האב הגאה.
מה הופך את ניקול לספורטאית מצטיינת?
"הכול ביחד – כישרון, השקעה, התמדה. תמיכה משפחתית ומעטפת מקצועית. לא פעם היה לה קשה ורצתה לפרוש, במיוחד לאחר שבירת היד, אבל לאט לאט, בלי לחץ, כולנו היינו לצדה ועזרנו לה".
מה אמרת לה בטלפון אחרי התחרות?
"שאני אוהב אותה".
מה תכננתם לעשות לה עם שובה לארץ?
"ילנה ואני עסוקים מאד בתקופה הזו, בקייטנות שבבריכה שלי ובהכנות שעושה ילנה עם חניכותיה לאליפות ישראל בהתעמלות אומנותית. דחינו את כל החגיגות לתחילת ספטמבר".
