העולם המודרני יצר קרב ענקים, שמתפרש על מספר תחומים בחיינו – הטאלנטים נגד התוכן. רואים את זה, למשל, בפוליטיקה, בטלוויזיה וגם בספורט. אנשים כבר לא הצביעו בבחירות האחרונות לליכוד, לעבודה או למרצ, אלא לנתניהו, מיכאלי או הורוביץ. הליכודניקים הפכו לביביסטים. אפילו במגזר הערבי מתלבטים בין מנסור עבאס לאיימן עודה ואחמד טיבי, ולא בין האידיאולוגיות שהם מייצגים. ערוצי הטלוויזיה המסחריים מנופפים בפרומואים שלהם בטאלנטים שהצליחו להחתים ולא בתכנים שהם מציעים. אפילו מהדורות החדשות שייכות כבר ליונית לוי ודני קושמרו ופחות לידיעות והסיפורים שהן מביאות. יוצא דופן הוא ערוץ כאן, שמבליט את התכניות האיכותיות שהוא מייצר ופחות את הטאלנטים, שאמנם קיימים אצלו אבל רובם צמחו בתוכו ולא הונחתו מבחוץ.
למה הדבר דומה בספורט? למאבק בין הקבוצות העשירות והחזקות, שמתבססות על שחקנים שהביאו מבחוץ, לקבוצות הפחות עשירות שמגדלות את הטאלנטים שלהן בבית, אבל בסופו של דבר נאלצות לוותר עליהם לטובת הכסף הגדול. מה האוהדים מעדיפים? הצלחות כמובן, אבל אם הן מגיעות בזכות שחקני הבית זה עדיף הרבה יותר. שחקנים באים והולכים, אבל האוהדים נשארים והם רוצים הרגשה של בית. יש, למשל, בקרב אוהדי מכבי ת"א הרבה אוהדי ערן זהבי, אבל האם הם אהבו אותו גם כאשר שיחק בהפועל ת"א? תרשו לי לפקפק.
וכאן אנחנו מגיעים לקבוצות השרון, שגם הן מתלבטות בשאלות האלה מהפן של הקבוצות הפחות עשירות. מכבי נתניה עשתה עונה מוצלחת מאוד, שהגדילה את התיאבון במועדון. בני לם אמר שוב שוב, שהוא מקווה לעשות בעונה הבאה קפיצת מדרגה – וזה אומר כמובן להשאיר את הסגל הקיים, שעשיר בשחקני בית, ולהוסיף לו חיזוק נקודתי. העניין הוא שתמונותיהם של שחקני הבית עומרי גאנדלמן, אביב אברהם וכארם ג'אבר וגם של הגנאי פטריק טוומאסי (גניבת העונה בליגת העל) נמצאות על פוסטרי המבוקשים של כל קבוצות הצמרת בליגה. בנתניה מצהירים: "לא נעשה מכירת חיסול", אבל מה יקרה כאשר תגיע הצעה קונקרטית של אחד השחקנים? וכשאני אומר קונקרטית, אני מתכוון לאחת עם הרבה אפסים מימין. האם נתניה תמכור את הטאלנטים שלה לכל המרבה במחיר או שתלך על התוכן, כלומר קבוצה חזקה, מקומית, שתנסה להיאבק על הקצפת עם הקבוצות הגדולות? נחכה ונראה.
גם בכפר־סבא האוהדים מפנטזים על קבוצה שמתבססת על שחקני בית. אם לא יהיו הצלחות מזהירות, לפחות ישחקו הנערים לפנינו. בעונה החולפת השתלבו כמה שחקנים מקבוצת הנוער, אבל הם עדיין לא היו בשלים לסחוב את קבוצת הבוגרים, בטח שלא להעלות אותה ליגה – וזה כנראה לא יכול לקרות גם בעונה הקרובה. איתי שור, שהראה ניצנים לפני שתי עונות, נתקע. השוער מתן גלנטי לא היה יציב מספיק. החלוצים מקבוצת הנוער, עליה עוד נרחיב בהמשך, לא סיפקו אפילו שער אחד בדקות שקיבלו – ורק החזרה של עמית יברבאום למועדון הייתה משב רוח מרענן. בקיצור, הפועל כפר־סבא תתבסס גם בעונה הבאה על טאלנטים (למחצה) שילוקטו מפה ומשם, ואילו שחקני הבית ישמשו רק כתפאורה. כל זה, בנוסף לעזיבה האפשרית של השחקן מספר אחת בקבוצה, יוני סטויאנוב, שמ.ס אשדוד (ולא רק היא) לוטשת אליו עיניים. מכירה של סטויאנוב הייתה דבר צפוי ברגע שכפר־סבא החתימה אותו לטווח ארוך – היה ברור שהוא שחקן להשקעה – השאלה היא רק מה כפר־סבא תעשה עם הכסף שתקבל תמורתו.
מה יעשה הנוער?
הפועל חדרה והפועל כפר־סבא משחקות בליגות שונות, אבל יש להן כמה מאפיינים דומים. שתיהן עברו עונות בינוניות (וזו מחמאה), שתיהן מחליפות מאמן בקיץ, שתיהן לא מצליחות לגדל מספיק שחקני בית איכותיים שיחזיקו על הכתפיים את הקבוצה הבוגרת – ושתיהן ייאבקו מחר ראש בראש על ההישרדות בליגת העל לנוער. לפני שננתח את הסיכויים, נסביר למה זה חשוב. קבוצת נוער בליגת העל היא חלון הראווה של המחלקה, היא מושכת אליה ילדים שרואים שיש להם לאן לשאוף. ילד מחדרה אולי יעדיף לשחק במכבי נתניה, וילד מכפר־סבא עלול לפזול לרעננה ורמה"ש.
אז מה קורה מחר. הפועל חדרה התחילה את העונה בצורה סבירה, אבל שורה של תוצאות לא טובות דירדרו אותה למקום ה־14 מתוך 18, כאשר ארבע קבוצות יורדות לליגה הלאומית ואחת הולכת למבחנים. שני מחזורים לסיום העונה פוטר המאמן רון קלר ובמקומו מונה המנהל המקצועי של מחלקת הנוער, שרון זהביאן. בשבת האחרונה חדרה סיימה ב־1:1 עם מכבי נתניה והיא מגיעה למחזור האחרון עם שתי נקודות יותר מאשר להפועל כפר־סבא שבמקום ה־15. כפר־סבא, בניגוד לחדרה, השתרכה כל העונה בתחתית אבל לקראת הסיום רשמה שישה משחקים בלי הפסד, כולל ניצחון 2:3 דרמטי במיוחד על מכבי חיפה. אלא שאז הגיעו שני הפסדים, שהורידו אותה אל מתחת לקו האדום, ועכשיו היא כבר לא תלויה בעצמה. חדרה תארח מחר (16.00, שעה אחידה) את קריית־שמונה, ואילו כפר־סבא תצא לסכנין. לחדרה יספיק תיקו בגלל הפרש השערים העדיף שלה, כפר־סבא צריכה סוג של נס: ניצחון שלה פלוס הפסד של חדרה. גם אם לכפר־סבא יקרה הנס הזה, היא עדיין תצטרך להתמודד במבחנים עם המנצחת בין גדנ"ע יהודה לנוף הגליל. חדרה תוכל להתחמק גם מהמבחנים אם תנצח את קריית־שמונה, ובמקביל הפועל באר־שבע לא תנצח את בית"ר ירושלים, או שבית"ר או סכנין יפסידו במשחקים שלהן. נשמע מסובך? כל התשובות מחר בסביבות השעה 18.00.
ויש גם צד שמח ונטול ספקולציות בשרון. הפועל רמה"ש, שזכתה לפני ארבע שנים בגביע המדינה לנוער וירדה בשנה שעברה ללאומית, הבטיחה מחזור אחד לסיום את חזרתה לליגת העל תוך עונה אחת. המאמן יוסי טוויל והמנהל המקצועי אורן רותם פתחו את העונה בשיא הכוח ולאט־לאט הגבירו בלי להסתכל אחורה. מלכי השערים של הקבוצה הם טל לוי והניגרי יבהה רונסום עם 16 שערים, בן הדדי הוסיף 13.
ביד חזקה
אולי הפעם, א.ס רמה"ש בכדוריד. כבר כמה שנים שהקבוצה מגרדת את הצמרת, אבל לא מצליחה לשים את ידיה על הדבר האמיתי – צלחת האליפות. מבחינת תארים היא זכתה פעמיים ברציפות בגביע איגוד השופטים (סוג של גביע הטוטו), בעונות 2018/19 ו־2019/20, אבל זה לא ממש נחשב. בשנה שעברה היא סיימה את העונה הסדירה בלי הפסד, אבל קרסה בפלייאוף. אפילו העונה, שגם אותה סיימה במקום הראשון, היא הפסידה בגמר גביע המדינה להפועל אשדוד. אותה אשדוד, שאיתה היא מתמודדת עכשיו בסדרת גמר הפלייאוף. ההתחלה הייתה טובה, אבל במקרה של רמה"ש זה לא מבטיח כלום למאמן אסף לוי והשחקנים שלו. האם הקבוצה תסיר מעליה סוף סוף את תווית הלוזרית שדבקה בה? אם לא עכשיו, אימתי?.
