ביום שישי שעבר הוצף משטח הדשא באצטדיון גרונדמן ברמה"ש, מה שגרם לדחייתו של משחק הגביע בין הפועל כפר־שלם לא.ס אשדוד. נכון, זה היה בוקר גשום במיוחד, אבל יתר המגרשים שאירחו משחקים באותו יום עמדו בנטל. לפני קצת יותר מחודשיים סגרה מינהלת הליגות את האצטדיון עד לביצוע שזרוע ושיקום משטח הדשא, והנה מסתבר שחלק מהבעיות, לפחות בעיות הניקוז, לא נפתרו.
אני לא רוצה לשפוט את העוסקים במלאכה, וייתכן שזה באמת היה כוח עליון, אבל האירוע הציף (סליחה על משחק המילים) שוב את המחדל שאין ברמה"ש ולמעשה באזור השרון כולו מתקן כדורגל אחד ראוי לשמו. לא ייתכן שחמש ערים כמו כפר־סבא, הרצליה, רעננה, הוד השרון ורמה"ש, שמאכלסות ביחד כ־370 אלף איש, ואשר מדורגות בצמרת הדירוג הסוציו־אקונומי במדינת ישראל, לא יצליחו להרים אצטדיון שיוכל לארח משחקים בליגת העל.
וזה לא שאין ניסיונות להקים אצטדיונים בשרון. ראש עיריית רמה"ש, אבי גרובר, מנסה לקדם כבר כמה שנים בניית אצטדיון במתחם גלילות, אבל הדרך עדיין ארוכה והביורוקרטיה מסובכת, למרות שיש כבר אישור ממשלתי עקרוני לתוכניות. גרובר ניסה לעניין בנושא את מכבי ת"א, בימים שהיא נדדה לנתניה כשבלומפילד היה בשיפוצים, וגם את ההתאחדות לכדורגל, בניסיון להקים שם את האצטדיון הלאומי. בינתיים, כפי שאתם רואים, הבסיס של חיל המודיעין לא זז מגלילות ובגרונדמן עדיין שוחים בשלוליות.
ומה עם יתר הערים? בהוד השרון יש מתקן שמתאים לארח ביום טוב משחקים בליגה א', וגם זה עם שיפוץ מסיבי. משטח הדשא ברעננה ספוג בדמעות של קבוצות שאיבדו שם את כרטיסי העלייה לליגת העל, אבל גם המגרש עצמו כבר לא ראוי אפילו לליגה הלאומית. ראש העירייה חיים ברוידא הבטיח לקדם בניית אצטדיון בעיר, אבל הוא עדיין תקוע בשלב של מציאת קרקע מתאימה לפרויקט. גם משה פדלון רוצה לבנות אצטדיון חדש בהרצליה, אחרי שהנוכחי איבד כבר את הזוהר שלו – ולו יש אפילו מיקום, באזור קיבוץ גליל־ים. התוכניות כבר בטיפול, ונשאר רק להשיג מימון, שיגיע בחלקו מקרן המתקנים של מועצת ההימורים – וזה עשוי לקחת עוד זמן רב.
בכפר־סבא יש אצטדיון, אבל הוא כבר לא מאושר לארח משחקים בליגת העל. כשחנכו אותו בשנת 1986 קראו לו "הבונבוניירה", אבל בינתיים הוא הפך להיות כמו הבונבוניירה בהומורסקה הידועה של אפרים קישון, שעוברת מיד ליד ולבסוף כשמישהו מחליט לפתוח אותה סוף־סוף הוא מגלה שהשוקולדים בפנים כבר העלו מזמן עובש. בימים שתכננו את לויטה הייתה להפועל כפר־סבא מחלקת אתלטיקה מפוארת, ופרנסי העיר התעקשו שמסביב לכר הדשא יהיו מסלולי ריצה ובורות קפיצה למרחק. התוצאה היא אצטדיון סובייטי, שהיציע היחיד שלו מרוחק מהדשא ולא נותן הרגשה ביתית. בינתיים החליטו במינהלת להקשיח את הדרישות ולהעלות את הסטנדרטים, כך שלויטה הפך לפיל לבן מבחינת משחקים – והפועל כפר־סבא נאלצת לארח במושבה. בעירייה החליטו להקצות ארבעה מיליון שקלים לשיפוצים, שיתאימו את לויטה לדרישות המינהלת, אבל האוהדים מתנגדים, הם רוצים אצטדיון חדש ומודרני, שיהיה אפשר לקרוא בית.
אם כך, לכולם יש כוונות טובות, אבל הן נתקלות במסכי ביורוקרטיה אטומים ובמחסור בתקציבים, בטח בימים אלה נטולי ממשלה יציבה, כשקשה להוציא לפועל תוכניות ארוכות טווח. הפיתרון הוא אחד – איחוד. לא של הקבוצות עצמן, אלא של התוכניות לבניית אצטדיון. חמשת ראשי העיריות צריכים להיפגש, להניח את האגו בצד, לאתר את המיקום הנגיש ביותר (לא משנה באיזו עיר, במילא המרחקים קצרים), לאחד את התקציבים העירוניים ולבנות אצטדיון כדורגל לתפארת אזור השרון.
