וואו, איזו תקופה עברנו בשנה האחרונה! אז מה היה לנו שם: מגיפה שהשביתה את העולם וחיסונים שמתחילים להחזיר אותו לשגרה (לפחות אצלנו בישראל), שתי מערכות בחירות שהסתיימו פחות או יותר בתיקו, כולל הארכה ופנדלים – ובין לבין קיבלנו גם מלחמה קטנה, ששלחה גם את תושבי גוש דן למרחבים המוגנים. וכיאה לתקופה כזו מאתגרת, למדנו להכיר תופעות, ביטויים וצירופי מילים שנכנסו לנו לחיים. אז בואו נראה אם אפשר להתאים אותם לתחום הספורט, ולסיום יש גם מושג ספורטיבי אחד שכדאי לנסות גם בחיים האמיתיים.
1 צפייה בגלריה
רוטציה משולשת. מימין, עמיר תורג'מן, אלישע לוי, רביד גזל
(צילומים: אורן אהרוני, ראובן שוורץ)
רוטציה משולשת
אתם חושבים שביבי נתניהו ובני גנץ המציאו את הרוטציה? האם לדעתכם ראש הממשלה היה הראשון שחשב על רוטציה משולשת? לא ולא, חכמי הספורט הגו את זה קודם. כמה קבוצות אתם מכירים שנשארו עם אותו מאמן כל העונה? מתוך 14 קבוצות ליגת העל שמונה החליפו מאמן, ולחמש מהן היו יותר משני מאמנים בעונה. בליגה הלאומית 11 קבוצות מתוך 16 החליפו מאמן, חמש מהן השתמשו בשירותיהם של שלושה מאמנים ויותר – בחלקן הייתה פארסה שלמה, כולל מאמן שהגיע למשחק אחד ונטש (ניר ברקוביץ') ושני מאמנים שהעבירו שתי קדנציות באותה קבוצה (מוטי איוניר ועומר פרץ).
בקיצור, כמו שבפוליטיקה אף אחד לא מתחשב בתוצאות הבחירות, גם בכדורגל (ולמען האמת גם בכדורסל) לא משנה מי מתחיל את העונה על הקווים אלא מי מסיים אותה שם – ובשני במקרים הרוטציה פותרת הכל. כשרוטציה אחת לא מספיקה, הולכים על רוטציה משולשת כמו שביבי הציע לבנט וסער וכמו שהפועל כפר־סבא עשתה עם עמיר תורג'מן, אלישע לוי ורביד גזל. את התוצאות, גם פה וגם פה, אנחנו רואים לנגד עינינו.
סרבני חיסונים
למרות שהקורונה השתוללה בארץ ובעולם וגבתה מחיר כבד בחיי אדם, היו כאלה שלא התרשמו וסירבו לקבל את הפתרון שהוצע להם: החיסונים. אצל חלק זה נבע מהתנגדות בסיסית לאורח החיים המודרני ולחידושים שהוא מביא, ואצל חלק פשוט ממניעים אגואיסטיים ופחדניים: קודם שהאחרים יקפצו למים הקרים, ואם הם לא טבעו או קפאו אז גם אני אועיל בטובי להתחסן. אני רוצה להתייחס לחלק הראשון, מתנגדי המודרניזם, ולא חסרים גם כאלה בספורט.
בשבוע שעבר שמעתי בגל"צ את שופט העבר יצחק בן־יצחק יוצא בעקבות אירועי הדרבי בגמר הגביע נגד השימוש ב־VAR. מלבד התסכול מההפסד, בהיותו אוהד הפועל ת"א, הוא שיבח את השופטים של פעם (והוא כמובן ביניהם) וכיסח את אלה של היום, שצריכים עזרה משופטי מסך. אז נכון, רוב השופטים מפעם היו יותר סמכותיים, אבל גם הם לא היו נקיים מטעויות – ולמזלם לא היו כל כך הרבה מצלמות במגרש כדי להוכיח זאת. אז אם הצופה בטלוויזיה בבית יכול לשפוט בעצמו אם היו פנדל, נבדל או כרטיס אדום, למה שגם השופט עצמו לא יוכל לקבל עזרה כדי למנוע בכיות לדורות. עד היום שחקני מכבי חיפה, למשל, משוכנעים שהשופט צבי שריר קיפח אותם כשאישר שער בנבדל של הפועל ת"א במשחק האליפות ב־1986.
ברק בכר, שקיבל הרבה תשבחות על האליפות שהביא למכבי חיפה אחרי עשור יבש, הודה בסיום העונה מעל כל במה לעוזריו שעשו לדבריו עבודה מצוינת. זה הקפיץ לא מעט שחקנים ומאמני עבר, שלעגו לכמות הגדולה של אנשי הצוות שלו, ובעיקר ליועצים המנטליים. "אני", השוויץ מאמן אחד, "עשיתי הכל לבד. לא היה לי מאמן כושר, מאמן שוערים, יועץ מנטלי ו־GPS". באמת חכמה גדולה. פעם גם היו מתאמנים ומשחקים על אותו מגרש עד שצבע הדשא היה הופך מירוק כהה לצהוב בהיר, ופעם גם שיחקו בשעות הצהריים בחורף וגם בקיץ תחת השמש הקופחת. מאז המציאו את מגרשי האימונים והזרקורים, ועולם הספורט רק הלך קדימה – אז למה להחזיר אותו לאחור.
סימטריה
דיברו הרבה במהלך מבצע "שומר החומות" על סימטריה בין הפעולות לבין התגובות, בין ירי הטילים על ישראל לבין ההפצצות בעזה, בין ההתפרעויות של הערבים בערים המעורבים לבין ההתערבות של פעילי הימין ואזרחים יהודים אחרים. בעולם הספורט קוראים לזה ספורטיביות, מתן תנאים שווים לכל הצדדים כדי לאפשר משחק הוגן.
בשנה האחרונה עיקרון הספורטיביות נדחק קצת הצידה, ואת מקומו בפסגה תפס עיקרון ההמשכיות. להמשיך לשחק בכל מחיר, בכל תנאי ובכל דרך, העיקר שהכסף מהטוטו ומזכויות השידור ימשיך לזרום. בשיא תקופת הקורונה קבוצות אולצו לשחק עם סגלים חסרים בגלל חולים ומבודדים, אחרי מבצע "שומר החומות" לא התחשבו בקבוצות שהזרים שלהם עזבו את הארץ, וחלק מהליגות קוצרו במהלך העונה. בכל צעד כזה יש מרוויחים ומפסידים. בני־סכנין חטפה שביעייה בנתניה כששיחקה עם חצי קבוצה, מכבי ת"א מוכת הקורונה איבדה את הסיכוי להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות, וקבוצת הכדורסל של מכבי ראשל"צ התחננה שידחו את גמר הגביע בגלל בריחת הזרים שלה. קבוצת הנוער של הפועל כפר־סבא בכדורגל נהנתה מקיצור העונה והעלתה המוקדמת לליגת העל, אבל במקרה הזה צריך ציין שהיא הייתה עולה גם ככה.
יציעים ריקים
במשך כמעט שנה התנהל הספורט העולמי מול יציעים ריקים. לחלק מהקבוצות, בעיקר הקטנות, זה עזר. הקבוצות הגדולות, לעומת זאת, נפגעו בגלל היעדר הכנסות וחוסר הדחיפה מהקהל הרב שלהן. בשבועות האחרונים הקהל חזר ליציעים, אבל לצד הצבע והרעש החיובי, האוהדים הביאו איתם שוב גם חלק מהרעות החולות. הפירוטכניקה, למשל, מעולם לא הלהיבה אותי. גם לא את אדהם שביטה, שקיבל פצצת תאורה בראש בזמן שישב ביציע. אוהדים משני המחנות בדרבי הגביע האחרון שרפו כיסאות ביציע, ורק במזל האש לא התפשטה וגרמה לבהלה המונית סטייל האסון במירון.
גם הקריאות הלאומניות חזרו, כמו שראינו במשחק המבחן בין הפועל אום אל־פאחם לקביליו יפו, וגם ההקנטות שהביאו להתפרצויות של ניר קלינגר וסלים טועמה. בקיצור, טוב שיש עכשיו פגרה שתצנן את הרוחות מכל הכיוונים, בתקווה שהעונה הבאה תהיה רגועה יותר.
VAR בחיים האמיתיים
תארו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם מתווכחים עם הילדים על צחצוח שיניים לפני השינה. הם טוענים שהם כבר צחצחו, אתם אומרים שלא. מי צודק, ואיך אפשר להוכיח את זה? רגע, אתם מקבלים איתות באוזנייה. שופט ה־VAR בדק את הסיטואציה מכמה זוויות וקורא גם לך ללכת למסך בסלון כדי לראות במו עיניך. אתה הולך למסך ומשתכנע שהילדים הפעם, מה לעשות, צדקו. הם כבר צחצחו שיניים כשלא שמת לב. עכשיו תארו לכם איך החיים שלכם היו נראים לו יכולתם לחזור בכל פעם לאחור ולבדוק את ההתנהלות שלכם ושל הסובבים אתכם. כמו בכל דבר, יש יתרונות וחסרונות. היו פחות ריבים וטענות "אני צודק", אבל מצד שני מי אמר שהאמת בחיים מוחלטת כמו הקביעה אם הכדור חצה במלוא היקפו את קו השער.
