דיכאונות, בדידות, שיעמום, בור מקצועי ובעיות כלכליות. זה מה שקורה היום במחלקות הנוער של הספורטאים הצעירים, שנאלצים לשבת בבית ולהמתין עד שיקבלו את האישור המיוחל לחזור אל האהבה הגדולה שלהם.
אז איך מתמודדים במחלקות הנוער עם תקופה ארוכה כל כך שבה לא מתאפשר להם להתאמן? איך מנסים בכל זאת לשמור על כושר בהתחשב בנסיבות ובהנחיות הקורונה? והאם הם כבר רואים את האור בקצה המנהרה?
דיכאון בכדורגל
נתחיל מהכדורגל. שלל מחלקות הנוער של האזור מושבתות לגמרי מאז תחילת הסגר השני. מאמני המחלקות יצאו לחל"ת והמועדונים עושים מאמץ לשמור על קשר עם השחקנים הצעירים, להעביר להם תכנים בכל מיני דרכים לא שגרתיות ולשמור על מצב רוח מרומם עד כמה שניתן.
"המצב מדכא לגמרי", אומר עמי וזאנה, המנהל המקצועי של הפועל רעננה. "בדרך כלל אנחנו מסתכלים על חצי כוס המלאה, אבל במקרה הזה הכוס ריקה לגמרי. לקחו לנו את החיים, ממש ככה. זה עצוב. מאוד לא מובנים ההתנהלות והיחס לילדים בספורט. הם חייבים לחזור לעשות ספורט. אם המדינה מרשה ללכת לים ומאשרת הפגנות במקומות פתוחים, אני באמת לא מבין למה כדורגל לא. כנראה שאין מי שיילחם עבור הילדים. בבוגרים נלחמים ויש אינטרסים, וברגע שאין כאלה, כמו במקרה של הילדים, אף אחד לא דואג להם. מחודש מרץ ועד היום ילדים לא נמצאים בפעילות רציפה. זה מצב קשה מאוד. ילדים מתחילים להתרגל לדברים אחרים כשאין להם את הכדורגל, ויכול להיות שיהיה קשה להחזיר חלק מהם. האימונים ב'זום' זה טיפה בים, אין תחליף לאימון עם הקבוצה במגרש".
גם מהוד השרון נשמעים קולות דומים. גיא ויסמן, המנהל המקצועי של מחלקת הנוער, לא מבין למה הילדים נאלצים לשבת בבית. "המצב מורכב מאוד. אנחנו מקבלים תשובות אבסורדיות לגמרי בנושא אימונים ללא מאמן וכל מיני שטויות כאלה", הוא אומר. "אין היגיון בשום החלטה שנלקחת. היחס הזה מקומם מאוד. בסופו של דבר זה פוגע מאוד בילדים. קשה להשלים עם החלטות אבסורדיות. אני מייחל ומחכה לשינוי כמה שיותר מהר. כל מחלקות הנוער בארץ צריכות להתאגד ולהפעיל לחץ, ורק ככה זה יעבוד, כנראה. נעלו את המגרשים בעיר והילדים מסתובבים ומחפשים כל חור אפשרי כדי להתפלח פנימה ולשחק".
הילדים עצמם מנסים להתמודד עם המצב בכל מיני דרכים. חלקם מצליחים יותר, אחרים פחות. צור פתחי בן ה־16, השוער של קבוצת נערים א' בהפועל כפר סבא, מתוסכל מאוד. "אין באסה יותר גדולה מהמצב הזה", הוא אומר. "זה לא רק שאנחנו לא יכולים להמשיך לעבוד ולהתקדם מבחינה מקצועית, זה גם העניין החברתי. כולם חסרים לכולם. יש לנו מסגרת אדירה שאנחנו כל כך נהנים להיות בה, ועכשיו המצב הזה קשה מאוד. אנחנו שומרים על קשר בווטסאפ. כולם מתוסכלים. ההנחיות לא ברורות ומוזרות: אומרים שאפשר לעשות ספורט, אבל בלי מאמן. זה ממש מוזר. מי מחליט דברים כאלה? מחודש מרץ אנחנו לא במסגרת רציפה. אנחנו לא נמצאים במתחם האימונים כבר הרבה זמן. מנסים לשמור על כושר במסגרת ההגבלות. כולם עושים את התרגילים, אבל ברור שכבר רוצים לעשות את זה במגרש".
תסכול בכדורסל
גם בכדורסל המצב דומה. אלפי ילדים עוסקים בענף באזור שרון ונכון לעכשיו נאלצים להסתפק בכדרור בחצר, באימון ב'זום' או בליי־אפ במגרש הסמוך לבית.
בהפועל כפר סבא בנות, אחד המועדונים הגדולים בארץ עם מעל 500 שחקניות, שוברים את הראש איך לצאת מהתקופה הזאת בלי נזקים חמורים מדי.
2 צפייה בגלריה
שורה עליונה מימין: דפנה איתן, צור פתחי, יובל קולין; שורה אמצעית: טל סרוגטי, עדי שדה; שורה תחתונה: גיא גרשטיין, אריאל דינרי, רן שנייר
(צילום: אסף פרידמן)
המנהל המקצועי איתמר לוי: "ההתמודדות לא פשוטה. אנחנו עושים הכל כדי שהבנות ישמרו על מסגרת מסוימת של אימונים. יש עבודה עם ה'זום', והבנות מאוד מחויבות. הן מבינות שברגע שנוכל לחזור, כדאי שהן יהיו עם כמה שפחות חלודה ולא יסתכנו גם בפציעות. יש לנו שנתון שזאת השנה האחרונה שלהן במחלקת הנערות, ובמקרה הוא גם השנתון הכי חזק שלנו. נקווה שזאת לא עונה שהולכת לאיבוד עבורן, כי הן חיכו לה הרבה זמן. פספסנו טורניר בברצלונה. היו הרבה תוכניות, והכל ירד לטמיון. גם ברמה הנפשית זאת מכה לא קטנה. יש בנות שזה משפיע עליהן מאוד, והנזק הוא גדול".
יוסי אלקבץ, המנהל המקצועי של מכבי רעננה בנות, מסכים עם חברו מכפר סבא. "זאת מכה קשה לכל ענפי הספורט. הקורונה הגיעה וקטעה את כל העבודה שלנו", הוא אומר. "המאמנים היו בקשר רציף עם הבנות, העבירו את האימונים ב'זום' ושמרו על קשר אישי, אבל כמובן שזה לא כמו לתרגל במגרש. עד שהחזרנו אותן לכושר, הגיע הגל השני. הבנות מאוד מתוסכלות, ואפשר להבין אותן. כל יום הן שואלות מתי כבר נחזור. זה ממש חסר לכל העוסקים במחלקה, מהשחקניות ועד המאמנים והמנהלים".
עצבים בכדורעף
גם ענף הכדורעף הפופולרי מאוד בשרון, ובמיוחד בכפר סבא, נפגע קשות. הכדורעפנים מלקקים את הפצעים ומנסים להתמודד עם המצב שנכפה עליהם בעל כורחם.
חוץ משתי קבוצות ליגת העל של המועדון הירוק, במחלקה האדירה של כפר סבא יש לא פחות מ־34 קבוצות עם למעלה מאלף ילדים וילדות (כשני שליש מהם בנות) שעוסקים בכדורעף, וכולם מושבתים.
"כל מחלקת הנוער הגדולה שלנו לא בפעילות, וזה עצוב מאוד", אומר מנכ"ל הפועל כפר סבא יעקב הרשקו. "אין פעילות ספורט, וזה הדבר הכי נורא. הילדים זועקים לשמיים, ואנחנו לא יכולים לתת להם מענה. זה מצב מתסכל מאוד. שומרים על קשר ואימונים ב'זום', אבל זה כמובן שונה לגמרי. כל ההחלטות במדינה הזאת בנושא הקורונה הן הזויות לגמרי. יש בעיה גדולה עם הילדים, שעלולים לעבור דברים נפשיים קשים. הילדים ממש יוצאים מדעתם, הם יוצאים מאיזון. יש גם את התפעול העתידי של המועדון והנושאים הכלכליים, אבל הבעיה היא שאין כתובת ואין ממש עם מי לדבר. להפסיק את הפעילות הספורטיבית לכל כך הרבה זמן זאת מכה גדולה. הפגיעה תבוא לידי ביטוי בשלב זה או אחר, ההשפעות יהיו ארוכות טווח. ככל שהעניין הזה יתארך, גם ההשפעה תהיה ארוכה וכואבת יותר".
עדי שדה בת ה־12, שחקנית כדורעף בכפר סבא, מספרת על התחושות הקשות: "זה סיוט. ממש מעצבן שאין לנו את האפשרות לשחק כבר כל כך הרבה זמן. אני מאוד אוהבת ומשקיעה בכדורעף, וזה חסר לי מאוד. גם חסר לי מאוד להיפגש עם הבנות במסגרת הקבוצתית. אנחנו מנסים לשמור על כושר ולשחק כמה שאפשר, אבל ברור שזה ממש לא אותו דבר כמו להתאמן עם הבנות בקבוצה".
זעם בכדוריד
גם בענף הכדוריד מאוכזבים וזועמים. מנהל מחלקת הנשים של בנות הרצליה עודד נאמן: "מה לומר? שעדיף שתהיה לי אולפנה במקום אולם? שאולי אם אבנה מקווה ואכניס ספר תורה, יתנו לי להתאמן? זה מה שקורה כאשר לאנשים למעלה לא אכפת ממה שקורה בשטח, והנזק שנעשה כאן לילדים, מהרמה העממית ועד האולימפית, הוא ממש בלתי נסלח. הילדים האלה הולכים להפסיד שנתיים. כשבודקים את העלייה של ילדים שמשתמשים בסמים, את הפרישה שלהם מהספורט, את ההשמנה ואת כל החידלון הזה, זה פשוט שובר את הלב. גם כלכלית זאת בעיה גדולה. אנשים בחל"ת. המדינה נותנת מה שהיא נותנת, וכל אחד מחפש השלמות הכנסה. בעמותת בני הרצליה מאוד מסייעים ודואגים לנו, וזה ייאמר לזכותם, אבל עדיין המצב קשה מאוד. הספורט שלנו במצב רע. אי אפשר לעשות ספורט מרחוק. די, שיחזירו כבר את כולם לפעילות".
