ארומה חזקה של קפה יוצאת מבעד לדלת שבשדרות הר ציון בדרום תל אביב, מתפזרת באוויר בתי המלאכה שבאזור, ומספרת סיפור מרגש, עצוב אך מעודד בדרכו — סיפורו של דולב גולדברג ז"ל, תושב הרצליה, שנפטר לפני כחצי שנה לאחר התמודדות ממושכת עם גידול ממאיר בראשו. כעת, מבקשים אשתו אורית ואהוביו להמשיך להפעיל את המקום שרקם בחלומו, והקים לפני שלוש שנים — בית קלייה וקפה "קופי לאב" בתל אביב.
מגשים חלום
אהבתו הייחודית של דולב לקפה התחילה עוד כשהיה נער לפני גיוס, והחל לעבוד כבריסטה בבית קפה מוכר. "בהתחלה הוא התאהב בחבר'ה ובכיף שבמקום, ולאט לאט הוא התאהב בעולם הקפה, בטעמים, במרקמים", מספרת אורית. דולב המשיך בעבודתו כבריסטה במשך חמש שנים, ומה שנראה לרבים כעבודת סטודנטים מזדמנת, הפך בעבורו לדרך חיים. "בהתחלה היינו יושבים בבית קפה, והייתי נבוכה מההערות שהוא היה נותן למלצרית. אחר כך כבר הייתי אומרת לה את ההערות מראש".
בו-זמנית עם אהבתו לקפה ולאורית, חי דולב עם גידול ממאיר שהתגלה בראשו לפני עשר שנים, כשהיה בן 23. לאחר שנותח והוסר מראשו מה שניתן היה להסיר מהגידול, חי דולב בשגרת מעקבים. "הכרתי אותו כשהוא היה עם הגידול, אבל זה אף פעם לא היה אישיו, לא מבחינתו ולא מבחינתי", מספרת אורית. "בדייט הראשון הוא סיפר לי על זה כאילו הייתה לו שפעת אתמול והכול בסדר, וככה גם אני התייחסתי לזה, כי זאת הייתה הדרך שלו להתמודד עם זה".
בתוך אותה השגרה, הקימו אורית ודולב את חייהם המשותפים. בשלוש וחצי השנים האחרונות עבר דולב טיפולים כימותרפיים, ובאותו הזמן הרחיב את משפחתו והפך לאב לשתי ילדות, נוי ורומי, בנות שלוש וחצי ושנה וחצי בהתאמה. בזמן הטיפולים, החליט דולב להגשים את חלומו, חבר לשותף והקים את "COFFEE LAB" — בית קלייה המספק קפה איכותי, ומעניק ללקוחותיו את כל מה שחיפש דולב בספל הקפה שלו. "כזה אדם הוא היה", מספרת אורית, ומעידה על נחישותו לדבוק בחיים גם בצל הטיפולים. "הוא אהב את העולם הזה, הוא חשב שלקפה יש סגולות.
בהתחלה עם כל הטיפולים הייתי אומרת לו שלא ישתה הרבה קפה ושלא יגזים, וכל פעם שהיה יוצא איזה מחקר על זה שקפה מאריך חיים, הוא היה שולח לי עדכונים. בכל פעם שהיינו אצל אונקולוגית, הוא ישר היה שואל אותה 'תגידי, זה בסדר שאני שותה ככה וככה קפה?'. הוא תמיד דאג להשמיע לי שהכול בראש שלי, ושבקפה יש רק דברים טובים".
לפני שבעה חודשים התעורר דולב בביתו בלי יכולת לדבר. בהתחלה חשבה אורית שמדובר באחד מן ההתקפים האפילפטיים שחווה בעקבות הטיפולים, אך כשהבינו שמדובר במקרה מורכב יותר — הזמינו אמבולנס של מד"א, ודולב הובהל לבית החולים איכילוב. תוך שלוש שעות הוא כבר איבד את הכרתו. יום לאחר מכן, ביום הולדתה של אורית, הוא נפטר.
גישתו החיובית והתעקשותו לא להכניס את המחלה לחייו הפכו את לכתו להפתעה גמורה לכל סובביו. "שבועיים לפני שהוא נפטר היינו באיכילוב, ועשינו סלפי. אמרתי לו 'קלוט איזה חריגים אנחנו כאן'. היינו מלאי חיות", מספרת אורית.
בפוסט שהעלתה אורית לרשת החברתית, כתבה: "המוות שלך פשוט לא נתפס. ערב קודם ישבנו, ושאלת אותי איך אני רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי השנה. אמרתי לך שאני לא רוצה לחגוג השנה... אז באמת לא חגגנו — נפרדנו".
"אני מרגישה אותו"
מדמותו הדומיננטית והסוחפת, הרואה את הטוב בכול ודבקה בחלומותיה, נותרו אין-ספור זיכרונות, ובית קלייה קטן בלב דרום תל אביב, המשמר יום-יום את תשוקתו של דולב.
מקומות רבים בתל אביב ובשרון מבקשים להציע קפה איכותי, אבל במקום שהקים דולב יש קסם מסוג אחר. אף לא תמונה אחת של דולב תלויה כאן על הקיר, אבל אופיו מורגש כאן בכול: בבריסטה המיומן, שהגיע למקום כלקוח אוהד, והחליט להצטרף לצוות העובדים לאחר לכתו של דולב; במכונות הפזורות על המדפים; בלקוחות הקבועים שמגיעים מדי יום כדי לשתות קפה ולקנות פולים לביתם.
"כשאני נמצאת כאן אני ממש מרגישה אותו", אומרת אורית. "הוא היה תמים כל כך, כי הוא היה פשוט טוב. וזה מה שהוא העביר הלאה: רק אווירה טובה, בלי תככנות, בלי מניפולציות. אני מרגישה שככה גם המקום הזה".
"החלום שלו היה לפתוח חנות קטנה גם בהרצליה, במקום שבו גדל", מספרת אורית. היא עובדת כאשת מכירות, אך בצד עבודתה היא גם מעורבת מאוד בבית הקפה בתל אביב. "כל הזמן אמרתי לו שיחכה, שקודם יקים את המקום שלו כאן ואז יסתכל קדימה. הוא לא פעל מתוך מחשבה על כסף ומכירות, אלא מתוך תשוקה אמיתית. זה הרבה מעבר לקפה. הלב שלו היה כאן, כל דבר שהוא נגע בו כאן נעשה באהבה ובאכפתיות".
המקום של אבא
כעת מתמקדים בני המשפחה בשימור המקום. בפרויקט גיוס ההמונים שהקימו בהד-סטארט, מבקשת המשפחה לגייס סכום שיאפשר למקום להמשיך ולהתקיים. למען הלקוחות, למען דולב, ולמען בנותיו הקטנות, רומי ונוי. "אני פשוט רוצה שיהיה לנוי ולרומי איזשהו מקום שהוא של אבא. מקום שהוא מוחשי יותר מסיפורים שהן ישמעו או מתמונות שהן יראו. אני איבדתי את אבא שלי כשהייתי גדולה, אז הזיכרון שלו אצלי קיים. הן לא יכירו אותו".
הבנות ידעו שאבא מתמודד עם סרטן?
"הסברתי לבת הגדולה שאבא צריך לקחת כדורים כל יום כדי שירגיש טוב, אבל בזה זה נגמר. כשהוא נפטר וחזרתי הביתה סיפרתי להן. הן לא יודעות יותר מדי, אבל נוי יודעת בגדול שאבא היה חולה ושהוא בשמיים".
אורית (33) ובנותיה מתגוררות בדירה בהרצליה הירוקה. "לפני חצי שנה עברנו לדירה חדשה בשכונה, ואני שמחה שהוא הספיק להיות כאן בדירה איתנו".
איך אנשי המקום חוו את לכתו?
"כל פעם שאני מבשרת למישהו שלא ידע, התגובות מרגשות ומעצימות אצלי את מה שהוא היה. אני רואה תגובה של אנשים גם בלי שהם יודעים שאני אשתו, והם מזועזעים. כואב להם על האדם, לא על הסיפור".
עזי, אביו של דולב, מספר כי לא מדובר רק באהבה לקפה, אלא באהבה לנתינה ולעזרה לאנשים: "הוא הבן שלי, אבל הוא בן-אדם שהיה כולו טוב ונתינה".
בחצי השנה האחרונה לחייו, בילה לצדו עזי שעות ארוכות בבית הקלייה: "הרגשתי את הקשיים היום-יומיים שלו מבחינה פיזית והרגשתי את האהבה שלו לקפה כאילו זה עוד ילד שלו. הרגשתי כמה המקום הזה חשוב ויקר לו, וחשוב לנו לשמר מפעל חיים כמו שאנחנו משמרים את הכלה והנכדות. זה עוד מפעל לשמור ולטפח".
חשת בהידרדרות במצבו?
"כן. אני היחיד שידע את המצב האמיתי שלו כל הזמן, והסתרתי את זה מהמשפחה, כדי לשמור על שפיות. בתוך תוכו אני חושב שגם הוא ידע. הוא לא דיבר על זה, הוא לא אמר את זה והתנהג מאוד מאוד באצילות כלפי כולם".
