דניאל דדון //
קשה להאמין, אבל אחת הדמויות המרכזיות בתרבות מוזיקת הפופ הקוריאנית "קיי־פופ" (K-POP) בישראל היא סנדי דרעי, חיילת בת 20 מטבריה.
מה זה קיי־פופ?
אם אתם שואלים, כנראה מעולם לא שמעתם את "גנגאם סטייל" או שאתם לא בשכבת הגיל הנכונה. מדובר בתופעה מוזיקלית שסוחפת אחריה אלפי בני נוער מעריצים בשנים האחרונות.
הם מחקים את סגנון הלבוש של הלהקות והזמרים הקוריאנים, שולטים בשפתם ומאוחדים בקהילה מגובשת מכל חלקי הארץ והעולם.
עד כה העלתה דרעי כמה מופעי רחוב של מוזיקה קוריאנית והשתתפה בתחרויות קיי־פופ שנערכו בישראל בשנים האחרונות. אחרי שזכתה במקום הראשון נסעה למחנה אימונים בקוריאה לקראת פסטיבל הפופ הקוריאני שייצגה בו את ישראל.
כמו גנגאם סטייל
דרעי, ילידת טבריה, בת יחידה להוריה, התחנכה בבית הספר אורט במעלה בעיר והיום היא משרתת בלשכת הגיוס בטבריה.
החיבור שלה עם המוזיקה הקוריאנית החל בגיל שש, כשצפתה בסדרות אנימציה (אנימה) יפניות בערוץ הילדים. "בסדרות האלה אמנים קוריאנים היו מבצעים שירי פתיחה שאהבתי מאוד", היא נזכרת.
"כשחיפשתי את השירים הגעתי אל המוזיקה הזאת. כך יצא שמהיפנים הגעתי לקוריאנים ומשם זה התגלגל".
לפני כשנתיים השתתפה עם שותפה אביב דהן בתוכנית הריאליטי "דה וויס" וביצעה להיט קיי־פופ. אף שלא הגיעה לתחרות היא מרוצה מהחוויה.
"אמנם לא עברנו את האודישן הראשון, אבל השופטים אמרו לנו דברים טובים מאוד ושימחו אותנו. אחרי שהופענו בטלוויזיה קיבלתי כל כך הרבה הודעות מאנשים בקהילה שלנו. הלכנו לתחרות רק כדי לקדם את התרבות הזאת בארץ.
"אני רוצה שאנשים ידברו עליה, יעצרו ברחוב וישאלו, 'מה זה, אנחנו לא מכירים את זה'".
התרבות הקוריאנית שונה מהתרבות המערבית והיא באה לידי ביטוי גם בתלבושות צבעוניות וססגוניות. משנות ה־90 קוריאה הדרומית מייצרת מוזיקה, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע פופולריים, ובשנים האחרונות הם כובשים את העולם ואף את ישראל.
די להיזכר ב"גנגאם סטייל", הלהיט של הזמר הקוריאני PSY, שזכה לתפוצת ענק ואפילו לחיקוי של חיילי צה"ל בקליפ שעלה לרשת.
לדברי דרעי, יש בארץ כמה "דורות" לתרבות הזאת. "הדור הראשון התחיל בדרמות הקוריאניות ששודרו בערוץ 'ויוה'", היא מסבירה.
"הדור השני — שהוא הדור שלי — הגיע מה'אנימה', והדור השלישי אחרי ה'גנגאם סטייל'. כבר יש דור רביעי שמתחיל ממש עכשיו בעקבות הלהקה הקוריאנית BTS, שצוברת פופולריות רבה בזמן האחרון".
מה סוד הקסם שלהם?
"יש לזה 'וייב' אחר שאנשים נדלקים עליו; זה סגנון שבא לרקוד כששומעים אותו. בקיי־פופ אנשים צבעוניים מאוד, קופצים ורוקדים, ובמילה אחת — כיף — משהו שהרבה אנשים אוהבים ומחפשים.
יש בזה גם הרבה שוני וייחוד — מהריקודים ועד הדברים הכי קטנים של פריים אחד מהאיידול הנערץ עליך ומרגישים חלק ממשהו. אין שיר שאין לו ריקוד, אין ריקוד שאין לו תלבושת מסוימת ואין מעריץ של התרבות הקוריאנית שלא מכיר את כל הריקודים של כל השירים".
לשיר קוריאנית
גם דרעי עצמה מאמצת את סגנון הלבוש הקוריאני הצבעוני והבולט המושך תשומת לב רבה בעיר כמו טבריה, שאינה רגילה למראות האלה.
"התגובות הן משהו מיוחד", היא מתארת. "בתקופה שהתאמנתי לפסטיבל הלכתי עם חברה שלי ברחוב. לי היה שיער אדום ולה שיער כחול, ובכל מקום אנשים אמרו לנו, 'לא פורים היום'.
כבר התרגלנו והודענו מראש, 'זה בסדר, אנחנו יודעות שלא פורים היום'. בתל אביב זה לא ככה — שם לא מגיבים למראה שלנו בכלל".
האהבה למוזיקת הקיי־פופ מעוררת את המעריצים ברחבי העולם ללמוד קוריאנית. "אני עדיין לומדת את השפה ושולטת בה באופן חלקי", היא מספרת, "אבל את מילות השירים שאני שרה אני מבינה פחות או יותר.
"קוריאנית היא לא שפה קשה, אבל צריך לאהוב אותה כדי ללמוד לדבר באופן מושלם. אני אוהבת את הדרך שבה היא נשמעת, את המבטא שזורם על הלשון ואת ההגזמה התאטרלית בדיבור".
בשנים האחרונות מתקיים בתל אביב פסטיבל קיי־פופ בכל שנה, ונכללים בו תחרות כישרונות, שירה וריקוד.
הפסטיבל מתקיים בו־זמנית ביותר מ־100 מדינות ברחבי העולם, והשנה השתתפו בו יותר מ־1,500 איש. "כשהוא התחיל ב־2015 קיימנו אותו באולם קטן בהרצליה ובקושי הצלחנו למלא אותו", מספרת דרעי.
"שנה אחר כך הוא התמלא עד אפס מקום ועוד 500 איש נשארו בחוץ. אחרי שנה העבירו אותו לאולם גדול יותר וגם הוא התמלא עד אפס מקום".
בפסטיבל הקיי־פופ שהתקיים בארץ בחודש יולי השנה שימשה דרעי מנטורית, עזרה למתמודדים וליוותה אותם.
"למרות שהפסטיבל הזה לא מאוד מוכר", היא מספרת, "המתמודדים שמגיעים אליו באים לחוצים מאוד כי אנחנו מכירים את כולם בקהילה.
"חיזקתי את כל מי שעלה לבמה, גם בזמני הפנוי. אחרי שסיימתי בלשכת הגיוס הייתי נוסעת לתל אביב, נפגשת איתם, עוזרת להם ואומרת מה לדעתי כדאי לשנות ולשפר.
"הרגשתי שהצלחתי לתרום. אני מקווה שגם בשנה הבאה אצליח לתת משהו מעצמי".
"אוהבים אותנו"
בתחרות שנערכה ב־2016 זכתה דרעי במקום הראשון וטסה לדרום קוריאה כאמור ושם השתתפה במחנה אימונים אינטנסיבי שבסיומו נערך פסטיבל חגיגי.
"צריך לזכות במקום הראשון במדינה שלך כדי לעלות לשלב הבא שבו מתמודדים המנצחים משאר המדינות בעולם", היא מסבירה.
"מתוכם נבחרים 15 הכי טובים, ואני נבחרתי ביניהם. התמודדתי גם שנה לפני כן, אבל לא הצלחתי לזכות".
המסע לקוריאה היה חלום שהתגשם. "זה היה ממש לפני הגיוס ולפני יום הולדתי ה־18, וזו היתה חוויה שלא תישכח", היא מספרת בהתלהבות.
"במסגרת הפסטיבל פגשתי אמנים וגם את להקת ה־BTS ועמדתי איתה על הבמה — זה היה מבחינתי שיא ההתרגשות. עבדתי שם עם מורה לפיתוח קול של זמרת מוכרת מאוד בקוריאה והרגשתי כמו איידול".
לפני הנסיעה היו לה קצת חששות: "פחדתי מתגובות אנטישמיות כי היו איתנו במחנה בנים מלזים־מוסלמים וחששתי שיהיה בינינו כסאח ושלא נסתדר, אבל התבדיתי.
"עד היום אני בקשר איתם, הם החברים הכי טובים שלי ואני משוחחת איתם באופן קבוע מדי יום. יש לי חברים גם בצרפת, יפן ואיטליה ומכל העולם בזכות הפסטיבל הזה".
איך מרגישה ישראלית בעולם זר כל כך?
"המסע שינה את התפיסה שלי בנוגע להרבה דברים. הופתעתי לגלות שהקוריאנים אוהבים מאוד את ישראל.
"יום אחד הלכתי בקניון ואמרתי למוכר באחת החנויות שאני מישראל. הוא ענה לי בעברית, 'אה, מכבי חיפה'. הייתי בשוק. גם החזרה לארץ היתה קשה, הייתי די שוקיסטית. לקח לי כמה ימים להתאקלם בחזרה ולהתרגל לתרבות הישראלית.
"בכל פעם שמישהו פנה אליי ודיבר איתי היה לי צורך לקוד קידת כבוד כמו שנהוג בקוריאה".
מה התוכניות להמשך?
"במקביל להמשך לימודי השפה הקוריאנית והמאמצים להטמיע את המוזיקה בקרב כמה שיותר אנשים אני רוצה להתמקד בקריירה המוזיקלית שלי. אני וחברותיי מתכננות פרויקט מוזיקלי גדול. כרגע עובדים על זה, ובקרוב גם ישמעו עליו"
