"ישבתי אז במסדרון, בגיל 33, הבן הבכור שלי שזה עתה נולד נמצא בטיפול נמרץ, ואז גמלה בלבי ההחלטה, אני הולכת להציל חיים. עוזבת הכול ומתמקדת רק בזה": בגיל 40, ועם שלושה ילדים ד"ר שני איתן תהפוך משבוע הבא לרופאה בבית חולים לניאדו, לא לפני שהיא זונחת קריירה מזהירה בהייטק. על הלימודים המאוחרים, הלילות ללא שינה, ההתקרבות לדת ובעיקר הקושי לשמוע את בנה הקטן שנמצא עם הבייביסיטר והיא ספונה בחדרה ולומדת: "אמא תפתחי לי את הדלת". הכירו את אחת הנשים מעוררות ההשראה שיצא לכם להכיר.
הכל הסתבך
שום דבר במסלול חייה של שני, תושבת חופית, לא הכין אותה לזה. לאחר שירות צבאי, יצאה לטיול בעולם, ומשם ישר ללימודי הנדסה ביו-רפואית בטכניון. עם תום הלימודים התקבלה לעבודה בחברת קיו קור מדיקל – חברה העוסקת בייצור משאבות אינפוזיה חכמות. היא עבדה בחברה במשך כחמש שנים, וניהלה מוצר ששווי השוק שלו בארה"ב עמד על כ-60 מליון דולר. בקיו קור מדיקל כשהיא בת 28 הכירה את בעלה ערן שקטן ממנה בשלוש שנים: "לא היה לי מושג שהחברה שייכת למשפחתו, כשהתחלתי לעבוד שם הוא עדיין לא עבד, ואז הוא הגיע, נוצר קליק כמעט מיידי, יצאנו קצת והתחתנו. והופ, כשהייתי בגיל 32 בואכה 33 הפכנו הורים ליהונתן, בני בן ה-8".
קראו גם:
אלא שכבר בהריון התגלה אצל יהונתן בעיה קלינית: "הצוות הרפואי הכין אותנו שלאחר הלידה יהיה צורך בביצוע ניתוח, וזה מה שבאמת היה. אלא שהניתוח שהיה אמור יחסית לא להיות מורכב יותר מדיי, הסבך, ומצאנו את עצמנו מבועתים בטיפול נמרץ. מעל חודש ימים היינו מאושפזים יחד איתו בבית החולים, לילות כימים. החרדה מפני הבאות, גורמת לאדם לתהות בכלל על הרבה דברים שאולי לא היו מתעוררים ללא הסיטואציה המפחידה שאליה נקלע. וכך גם קרה לי.
"אני זוכרת בדיוק איך זה קרה, ישבתי במסדרון, התחלתי לתהות על החיים והמשמעות שלהם, אני גדלתי בבית מסורתי, בעלי ערן גדל בבית חילוני, היום כולנו שומרים שבת, בית כנסת והכול. לא יודעת אם להגדיר את זה דתיים, אני לא הולכת עם כיסוי ראש למשל, אבל מאוד חשוב לי ההתחברות, הקרבה, היהדות. זה גם נותן הרבה כוחות, ובעלי ערן נסחף לזה וזה בא לו בטוב.
"בכל מקרה אני יושבת שם ותוהה על המשמעות של החיים ועל האדם בתוך המכלול ובאיזה ערכים אני צריכה להעביר את החיים האלו, ואז גמלה בלבי ההחלטה, אני לא עוסקת יותר בתחום שלי, אני עוסקת בעיקר, לא ליד, עם כל המכשור הרפואי, ונקודות ההשקה שלהם עם הרפואה, אלא בתכל'ס, ברפואה עצמה. אני הולכת להציל חיים.
"מאותו רגע, ידעתי שזו נקודת אל-חזור, הבוס שלי באותה תקופה שהיה גם המרצה שלי בטכניון, הגיע לבקר אותי בבית החולים, אז כבר הבנו שיהונתן בסדר ועומד להשתחרר. הוא אמר לי מתי אני חוזרת ועל כל מיני פרויקטים מסוימים שנמצאים בקנה ושדי קלעו לטעמי. ואני אמרתי לו: 'זה לא יקרה, אני הולכת ללמוד רפואה'. הוא היה בהלם. הוא ניסה לשכנע אותי להיות ריאלית, להיות סטודנטית בגיל כזה, ולימודי רפואה הם מאוד קשוחים, והגיל לא מתאים, ואת כבר אמא, וכל הדברים הנכונים, אבל אני ידעתי שאם אני מחליטה אז עד הסוף".
ייסורי מצפון
איך קיבלו את זה במשפחה?
"בעלי ערן דווקא תמך בי, ואני מניחה שאפילו שהוא לא אמר לי את זה, זה לא היה פשוט עבורו, כי המשמעות היא שאני עכשיו צריכה להיות סטודנטית והוא הופך למפרנס העיקרי, ואני הרווחתי די הרבה בעבודתי הקודמת, מה גם שהוא הבין בדיוק כמו שאני הבנתי, שאולי הבן ייפגע מזה, והוא יצטרך למלא את מקומי לא אחת. במשפחה היותר מורחבת אפילו אצל ההורים שלי קיבלו את זה בתדהמה. 'כאילו מה עכשיו, מה נכנס בך. את לא בגיל הנכון, את כבר אמא, בקיצור אני באמת אומרת שכל הטיעונים שלהם היו מוצדקים ובאו ממקום טוב, ובמבט לאחר אפילו מוצדקים מאוד, אבל אני הייתי ממוקדת מטרה. וידעתי לאן אני נכנסת והייתי ערוכה לכך. אני חייבת לציין שמרגע שהבינו שזו ההחלטה כולם תמכו בי ועזרו לי מאוד במהלך כל הדרך. אבל ממש".
שני, בוגרת לימודי הנדסה, נאלצה להשקיע שנתיים בלימודי השלמה לקראת לימודי רפואה, ואת "מבחן הידע" הסופי הגדול נאלצה לבצע, כשהיא כשבועיים לאחר לידת בנה השני, שהצטרף אליה בעגלה למבחן: "באמצע הייתי חייבת להניק אותו, וידעתי שיורידו לי על זה נקודות, אבל זה לא היה אכפת לי. זו היתה תקופה סופר מאתגרת. גם בהיבט של הפרנסה וגם בהיבט של עומס מטורף של לימודים, לצד גידול ילדים קטנים שאחד מהם עם מצב קליני –כרוני שדורש תשומת לב".
שני החליטה להצטרף למחזור הראשון שלמד בפקולטה לרפואה באוני' אריאל "אני יזמית באופיי" משתפת שני בגילוי לב "חשוב לי להיות חלק מכח חלוץ, שהולך לפני כולם. זו הסיבה שבחרתי באוני' אריאל, רציתי להיות חלק מהמחזור הראשון בפקולטה לרפואה. ידעתי שיהיה לחלוציות הזו מחירים, אבל בחרתי בכך במודע, למרות שהתקבלתי למקומות נוספים. היום, בתום הלימודים והסטאז', אני לא מתחרטת לרגע.
"אני לא רוצה להשמע כאילו הייתי אדישה למה שקורה מסביבי והעיקר להגשים את החלום. היה לי מאוד קשה עם זה. בעיקר ייסורי המצפון שלי מכך שלא הייתי אמא במשרה מלאה. הייתי אז עם שני ילדים קטנים, הייתי מנסה ללמוד בלילות, ממש לילות לבנים, כדי שהם לא ייפגעו. אבל זה כן גבה מחיר. אם יש לי כאב על התקופה המאתגרת הזו, זה ייסורי המצפון עם הילדים. לא היה פשוט בכלל. אני זוכרת שבאחת הפעמים הייתי חייבת ללמוד למבחן, הבאתי בת משפחה שתהיה בייביסיטר ליהונתן שהיה כבר בן 3-4 ונכנסתי לחדר ללמוד בזמן שהיא איתו. סגרתי את הדלת ויהונתן התחיל לדפוק: 'אמא תפתחי לי, אמא תפתחי לי'. פשוט נקרעתי מבפנים. אבל זה מאחורינו".
יש לי חלום
במהלך שנות הלימודים, בילתה שני תקופות ממושכות במחלקות השונות בבי"ח לניאדו, שמהווה את השדה הקליני המרכזי של הפקולטה לרפואה באוני' אריאל. "היחס שקיבלנו כסטודנטים מסגל המחלקות היה מדהים, בשום מקום אחר לא קיבלנו יחס כזה" מספרת ד"ר שני.
תוך כדי תקופת הסבבים הקליניים, נכנסה שני להריון שלישי, ואת החודש התשיעי היא העבירה באגף נשים ויולדות בבי"ח לניאדו כסטודנטית "באחד הימים, בהם תרגלנו לימוד במכון ה- US המילדותי, בניהולו של ד"ר דובדבני המקסים החלטתי לבצע לעצמי בדיקת US. הבדיקה העלתה ממצא מעט מדאיג – מחסור במי שפיר. לאחר מספר התייעצויות עם צוות אגף נשים בבי"ח לניאדו, ביניהם ד"ר דובדבני וד"ר מתן אלעמי, החלטתי להתחיל מהלך לידה והפעם- בבי"ח לניאדו, במחלקה בה אני עובדת, ברוך ה' נולד בן שלישי בריא ומתוק. אגב, כעבור 5 ימים לאחר הלידה חזרתי למחלקה להציג סמינריון שם".
בימים אלו, סוגרת ד"ר שני מעגל. היא מתחילה בעוד שבועיים התמחות במחלקת ילדים בבי"ח לניאדו, המקום בו בילתה כסטודנטית, סטאז'רית וילדה את בנה השלישי. "הבחירה לבצע פה את ההתמחות היא לא מובנת מאליה. ברור שיש מרכזי על גדולים יותר. אבל, שם לנוכחות שלי תהיה פחות משמעות. כאן בלניאדו, אוכל לתת מעצמי ולהשפיע, לעשות שינוי ולהביא מעצמי ומהניסיון. בנוסף, הקסם בלניאדו הוא היחס המיוחד והאנושי שם – הן כלפי הסטאז'רים והמתמחים מצד הצוות הבכיר והן כלפי המטופלים, ולכן החלטתי שזו הסביבה שאני רוצה להיות בה ולעבוד בה, לשמור על מקצועיות גבוהה לצד אנושיות וחמלה".
מה החלום שלך?
"שתיים למעשה, שבית חולים לניאדו יהיה שם דבר במחלקת הילדים, שיהיה כזה שכולם ירצו לבוא אליו. והשני לעבור עוד התמחות על אולי בקרדיולגיה של ילדים, ולפתוח יחידה כזו בבית החולים".
ומה עם להרחיב את המשפחה?
"לא שוללת, יש לי שלושה בנים, אולי תבוא גם בת".
