ביום בהיר אחד השתנו חייה של מיכל דולצקי בת ה-17 מהקצה אל הקצה: מנערה בריאה שקמה בכל בוקר לטרוף את החיים, היא מצאה את עצמה בסיטואציה שבה היא מתקשה לראות ולתפקד בחיי היומיום.
עד מהרה הובילו הבדיקות לאבחנה אחת - היא סובלת מגידול במוח מסוג גליומה בממאירות נמוכה שמשפיע על עצבי הראייה. לפני כשנתיים קיבלה את הבשורה הקשה ואחרי כמה חודשי טיפול בעזרת טיפול ביולוגי ניסיוני חדשני שעברה, היא הצליחה להבריא והיום הגידול קטן והגיע למצב מינימלי שבו הוא נחשב 'קפוא' - עובדה שהחזירה לה הראייה בעין אחת ומאפשרת לה להמשיך בשגרת חיים בריאה ותקינה. עכשיו היא משתדלת להתנייד לבד, להיות עצמאית ובעיקר - להיות כמו כל בני גילה.
רגע קשה
דולצקי היא חולה אונקולוגית פעם שנייה. בגיל שנתיים וחצי גילו לה גידול בכבד, ולאחר טיפולי כימותרפיה וניתוחים הוגדרה כמחלימה. "גילו לי גידול בכבד", היא מספרת, "עברתי טיפולים ובסך הכול ארבעה ניתוחים".
לפני כשנתיים, כאמור, התגלה במוחה גידול ממאיר שנמצא שם עד היום. הדרך לגילויו היתה ארוכה: "זה היה בחופש הגדול בין כיתה ט' לכיתה י' כשפשוט התחלתי להבין שאני לא רואה טוב", היא נזכרת, "מיום ליום התחלתי לראות פחות ופחות טוב עד שברגע מסוים פשוט לא הצלחתי לקרוא שום דבר מהמחשב גם כשהגדלתי את הכתב לגודל הכי גדול. לא הצלחתי גם לקרוא שלטים על הכביש ובקושי קראתי את הכתב בטלפון. התקשיתי בכל דבר בחיי היומיום. זה היה גם מלווה בהרבה מאוד כאבי ראש שהיו נפתרים בשנת צהריים ובמנוחה. זה היה החופש הגדול ותקופת הקורונה אז היו הרבה גורמים שבגללם חשבנו שאולי זה קשור למסכים ולחשיפה לשמש. אז לא קישרנו בין כאבי הראש לבין הגידול".
אחרי בדיקות ממושכות אצל רופא העיניים שבהן לא נמצא שום דבר חריג בעצבי הראייה היא נשלחה למיון בבית החולים, שם גילו במוחה גידול מסוג גליומה. "אני זוכרת שבאתי לרופא בערב בראשון לספטמבר, עדיין לא ידעתי מה קורה והוא אמר לי 'מחר את נוסעת למיון'. עשיתי ניתוח והוציאו בביופסיה חתיכה מהגידול כדי לחקור ולהבין איזה סוג גידול זה ואז פענחו שזה שבעצם גידול גליומה".
הרגע שבו היא התבשרה כי היא חולה במחלת הסרטן היה קשה, אך רק לאחר כמה ימים היא עיכלה את המשמעות. "בחודש הראשון לא התעסקתי יותר מדי במחשבות של אם ומה יקרה; התעסקתי יותר בניסיון למצוא את הצד החיובי. אבל אחר כך כשחזרתי לבית נפל לי האסימון. היו לי מחשבות של מה יקרה אם עכשיו התרופה לא תעבוד ואם אצטרך לעבור טיפולי כימותרפיה ונשירת שיער, ועל בת משפחה שלי שהיתה חולה בסרטן ונפטרה ממנו. זה פתאום הציף אותי".
מיד לאחר האבחנה וכיוון שהגידול ישב על עצבי הראייה ואיים להוביל אותה לעיוורון מלא, הציעו למשפחה שתי אופציות: הראשונה היא טיפול רגיל בכימותרפיה, והשנייה להיכנס למחקר קליני של תרופה מסוימת. לאחר התלבטויות החליטו ללכת לטיפול הניסיוני שהוכתר בהצלחה. "החלטנו ללכת לטיפול שיכול להשתלב בחיי היומיום ולעזור לי לחיות, טיפול שיהיו בו פחות תופעות לוואי ויהיה פחות אגרסיבי. מבחינתי אמרתי שזה שווה את הסיכון של מחקר".
הטיפול בעזרת התרופות הביולוגיות החל באוקטובר 2020 וכבר בצילומי ה-MRI הראשונים אבחנו שהגידול נעצר ואפילו קטן. "היתה התרגשות מאוד גדולה ושמחה, כי היתה סכנה שאם הגידול ימשיך להתפשט אז מצב הראייה היה מחמיר עד סכנת עיוורון, אבל עם זאת אמרנו שזה השלב הראשון ושצריך להמשיך ולעקוב שהגידול ממשיך לקטון".
היו לך חששות שחלילה לא תראי?
"כן, בטח. יש לי ידיד טוב כבר הרבה שנים שהוא עיוור כמעט לגמרי ופתאום עלו לי מחשבות מה יקרה. היה לי מאוד קשה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו".
להיות עצמאית
היום מוגדרת דולצקי כלקוית ראייה. היא עיוורת לגמרי בעין שמאל ובחצי החיצוני של עין ימין. היא רואה למעשה רק מחצי העין הפנימית של עין ימין. תהליך הגילוי וההחלמה היה יכול בקלות לשבור אותה, אך דולצקי שהיא אופטימית ושמחת חיים מטבעה הצליחה להתגבר על כל הקשיים.
"באמצע החופש הגדול האחרון הגעתי להבנה שאנשים לא יכולים להחזיק לי את היד כל הזמן ושזה מה שיש, שזה לכל החיים ושאני צריכה להתחיל לקחת את עצמי בידיים ולהבין איך אני מתמודדת - אם זה לנסוע לבד ברכבות ובאוטובוסים, לצאת מהבית וללכת ברגל בחושך ובאור. עד עכשיו לא הייתי יוצאת מהבית לבד בכלל. לא לאוטובוס ולא לרכבת, לא לטיול עם הכלב ובמיוחד לא בחושך. לא העליתי על דעתי לצאת לעבוד או לנסוע ברכבת לתל-אביב או מקומות מרוחקים מהבית. היום אני עושה כבר את הכול".
מאיפה הכוחות להחליט להיות עצמאית יותר?
"פתאום הבנתי שאני ילדה בת 17 ואני לא יכולה להסתמך על זה שתמיד אחד ההורים יהיה לידי להסיע אותי ולעזור לי. בסופו של דבר כל הילדים בני גילי יוצאים ומבלים ועובדים ואני גם לא רוצה לפספס את החוויה הזו".
איך המשפחה מתמודדת?
"זה גיבש אותנו. כל אחד מחזק את השני וכל אחד לא נותן לשני להישבר וליפול".
איך המורים והחברים התייחסו אלייך?
"המורים התייחסו מצוין. יש לי יועצת בבית ספר שעזרה לי לקבל את ההקלות וההתאמות שאני יכולה לקבל בעקבות הראייה. קיבלתי גם מורה שהיא מתאמת ללקויי ראייה מעמותה חיצונית. בהתחלה היא הגיעה פעמיים בשבוע להיות איתי ועכשיו היא איתי פעם בשבוע. היא עזרה לי בכל ההבנה של איך עכשיו מבן אדם שראה מצוין הפכתי לבן אדם שלא יכול לכתוב על דף וקשה לו לקרוא מספר. בנוסף לזה קיבלתי סייעת שהיתה בעברה מורה לספרות שיושבת בבית ספר ותמיד זמינה לעזרה לכל דבר שאני צריכה".
במה הקושי בראייה בא לידי ביטוי ביומיום?
"בעיקר בכתיבה. בבית הספר אני כותבת באייפד בעט אלקטרוני. זה מתבטא בזה שבערב לדוגמה, אם אני יוצאת החוצה באוטובוס או ברכבת, אורות יכולים מאוד לסנוור אותי. פעם היו לי יותר קשיים והיום למדתי להתנהל עם כל קושי ואיך להתגבר עליו".
שומרת על אופטימיות
בתוך כל התהליך הזה היו, כמובן, גם רגעים של שבירה וייאוש. "זה היה בעיקר בהתחלה כשחזרתי מהאשפוזים ופתאום הייתי מסתכלת במראה", היא מתארת, "בעקבות הביופסיה היו צריכים לגלח לי את השיער בחצי הראש הקדמי, ואחרי זה גם השיער נהיה כגוש אחד, כי רק צד אחד היה צריך לגדול. היו פתאום שינויים במראה החיצוני והסתכלתי על עצמי ואמרתי 'זה לא אני, מה קרה לי'. בנוסף לזה הסתכלתי על המשפחה ואמרתי 'אני הרסתי אותה עכשיו'. די עצרתי להם את החיים, ההורים שלי לקחו בשבילי חופשה ארוכה מהעבודה".
מה בכל זאת משאיר אותך אופטימית ושמחה?
"קודם כל מטבעי אני די אופטימית ושמחה עם הומור שחור והומור עצמי גבוה, אבל אני חושבת שזה גם הרבה בשביל הסביבה ובשביל החברה שמסביבי, כי הבנתי שאם אני אשבר, איך ההורים שלי והמשפחה יישארו אופטימיים אחרי כל מה שהם עברו? אני לא חושבת שהחברים שלי יוכלו להישאר לידי אם אהיה חלשה ובלי מוטיבציה ואופטימיות".
מה התובנה הכי חשובה שלמדת על עצמך ועל הסביבה במהלך התקופה הזו?
"לא להיכנע לקושי ולכאב. מותר להישבר אבל חייבים לשמור על אופטימיות ולשלב המון הומור שחור והומור עצמי. למדתי שזה אחד הדברים שהכי מרימים את מצב הרוח והאופטימיות ושמחת החיים. זה גם עוזר לסביבה לקבל את זה, כי זו סיטואציה לא רגילה. זה עוזר לסביבה לא להיכנע לרחמים או להתנהג אליי כילדה קטנה נכה. זה עוזר להישאר שמחים".
מה המסר שלך לאנשים שמתמודדים עם כאלה קשיים?
"העיקר להישאר אופטימיים".
