בנובמבר האחרון התהפך עולמה של אולגה גלנץ (60) מהרצליה. בחודש בו חיתנה את בתה, קטעו את רגליהם של אביה ואימה שהגיעו ארצה מסיביר לחגוג את חתונת נכדתם, אנסטסיה, (הטיסה הארוכה גרמה לקרישי דם). אימה שלא התאוששה מהניתוח נפטרה זמן קצר אחר כך, והמשפחה נקלעה בצל הטרגדיה לחובות אדירים בבתי החולים שהביטוח לא היה מוכן לכסות. כעת מבקשת אולגה, "עזרו לי להציל את משפחתי ולחיות עם אבי הקשיש בכבוד".
אולגה מספרת: "אני אם חד הורית לשתי בנות ובת יחידה להורים החיים ברוסיה. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם פרטי שלא נוהג לשתף את קרוביו, אבל נקלעתי לסיטואציה שבחיים לא תכננתי להגיע אליה.
"בנובמבר האחרון בתי נישאה לבחיר ליבה, ההתרגשות לקראת האירוע הייתה גדולה והוריי הקשישים הגיעו במיוחד מסיביר הרחוקה לאחר שחסכו לכך במשך כמה חודשים, בסמוך למועד החתונה החלו הורי במסע ההגעה לארץ, שעות הטיסה היו ארוכות וכללו עצירות ביניים מסיביר לטורקיה ומשם לישראל. כשהגיעו ארצה זכינו לכמה ימים מאושרים יחד, אני, הוריי ושתי בנותיי, הרגשה של משפחה שלמה יחד.
"ארבעה ימים לאחר שהגיעו הורי לארץ - החל הסיוט הכי גדול שלי, ימים ספורים לפני החתונה, אבי התקשה ללכת, הוא אושפז בבית חולים ולאחר בדיקות מקיפות גילו שהמצב הרפואי הוא בלתי הפיך.
"כנראה בגלל שעות הטיסה הרבות נוצר קריש דם ברגלו השמאלית, ועל מנת להציל את חייו יש צורך בקטיעה מיידית של הרגל. יום לפני החתונה לאבי קטעו את הרגל והוא לא נכח בחתונה שכל כך התרגש לקראתה. לאחר החתונה עברו כמה ימים שבהם ניסיתי להתמודד עם הסיטואציה החדשה שנקלעתי אליה, הטיפול באבי שהפך ברגע מאדם עצמאי לסיעודי, הביא אותי למצב שבו אני נאלצת להפסיק את עבודתי ולהקדיש את כל כולי לטיפול בו. באותם ימים חשבתי שלא יכול להיות מצב רע יותר מהסיטואציה בה אני נמצאת, אבל לחיים יש דרך משלהם להפתיע מחדש.
"כמה ימים לאחר החתונה אימי חוותה פרפור בליבה אשר יצר קריש דם ברגל ה השמאלית, ועל מנת להציל את חייה נאלצו הרופאים לקטוע גם את רגלה. כן, קראתם נכון, חרב עליי עולמי. תסריט אימים בלתי נתפס. בהפרש של שבועיים הורי הפכו מעצמאיים לסיעודיים ללא כל מעמד בארץ.
"בעקבות האשפוזים והניתוחים נוצר לי ולבנותיי חוב כספי לבתי החולים, איכילוב ובלינסון. ביטוח הבריאות שעשו הוריי ברוסיה התנער מהתשלום בטענה שיש להם מחלה כרונית בעורקים והביטוח לא מכסה מחלות כרוניות. המצב הנוכחי לא אפשר להם לחזור חזרה הביתה לרוסיה, גם אני כמובן רציתי שיהיו קרובים אלי ויגורו בביתי שאוכל לעזור להם בכל ולהיות לצידם בשנים האחרונות לחייהם.
"מכאן החל מסע בירוקרטי על מנת שיכירו בהוריי כעולים חדשים ולא תיירים ויקבלו את הזכויות שמגיעות להם. אבי יהודי, וזכאי על פי חוק השבות לעלות ארצה, בזמן ההמתנה לתור המיוחל במשרד "נתיב" שלוחה של משרד הפנים לצורך העלייה אבי חזר הביתה, לאחר ניתוח עם רגל קטועה ופצע לחץ בעקב של רגלו הבריאה ונדרש לטיפול 7/24 טיפלתי בו בכל כוחותיי לבדי, הוא נדרש לסיוע בכל הפעולות היומיומיות. במקביל ביקרתי את אימי באשפוז בבלינסון, היא התקשתה להתאושש מהניתוח שעברה. אלה היו ימים מטורפים בהם בקושי אכלתי וישנתי הייתי במרוץ בטיפול בין אבא לאמא.
"באותה העת, פניתי למספר עמותות לסיוע עם מטפלים אבל לא הייתי זכאית לסיוע בשל היותם עדיין במעמד של תיירים, כך שנאלצתי לשכור שירות של מטפלים באופן עצמאי ללא כל עזרה או מימון. ביום בסוף השנה האחרונה הגיע התור המיוחל במשרד "נתיב", לפגישה הגעתי לבדי עם ייפוי כוח מהורי וסוף סוף הם קיבלו אישור לזכאות לעליה. השמחה הייתה גדולה באותו היום, סוף סוף חשבנו כולנו ש יש אור בקצה המנהרה, לפחות מבחינה בירוקרטית.
"לצערי לא כאן תם הסיפור שלי, מצבה של אימי התדרדר, היא לא הצליחה להתאושש מניתוח קטיעת הרגל ולמרבה הצער היא נפטרה מספר ימים אחר כך בביה"ח בלינסון. נכון להיום, לצד הטיפול המסור באבי היקר, אני עדיין מתמודדות עם ההשלכות הנפשיות של התקופה הזו והמומה משתלשלות הדברים. אני שבורת לב מאובדן אימי ומהזיכרון הכואב שנצמד לחתונת בתי אשר יישאר איתה ואיתנו לעד.
קראו גם:
"נותרתי עם חובות לבתי חולים איכילוב ובלינסון בסך של כ -150 אלף שקל. לצערי אין לי את האמצעים בכדי לכסות את החובות האלו. באותה העת ובלית ברירה חתמתי על התחייבות לבתי החולים שאכן אשלם את ההוצאות הרפואיות, ללא חתימתי הם לא היו מוכנים לנתח את הורי ולכן לא הייתה לי ברירה.
"פניתי לכל גורם ממשלתי לסיוע עם החוב, משרד הפנים, ביטוח לאומי, משרד העלייה והקליטה ואף לסוכנות היהודית, לצערי לטענתם בעת האשפוז הם היו תיירים ואינם זכאים להחזר ההוצאות. קיבלתי הארכה מבתי החולים בלינסון ואיכילוב לשלם את החובות עד חודש מאי 2023 לאחר מכן, החוב יעבור לטיפול משפטי ואף להוצאה לפועל. יש לציין שבתי החולים התחשבו בסיפור והפחיתו את התשלום למינימום, ועדיין נותר סכום לא מבוטל שעליי לשלם
"אני ובנותיי גייסנו את כל הכספים שהיו ברשותנו, השתמשתי בכל החסכונות שהיו לי לרבות פדיון קרן השתלמות שחסכתי שנים רבות, עבור מחייה וטיפול בהורי בחודשים הקשים. אין ברשותי נכס או רכוש שניתן למכור לטובת סגירת החוב, אני גרה בשכירות לבדי ומתניידת בתחבורה ציבורית. בחודשים האחרונים פניתי לעמותה בכדי לקבל מזון ומצרכים בסיסיים בכדי להתקיים".