כשאיתי בנישו, תלמיד כיתה י"ב על הרצף האוטיסטי, מתיישב מול הפסנתר הוא מרגיש על פסגת העולם.
רק ארבע שנים חלפו מאז שקיבל את הפסנתר הראשון שלו והוא כבר נחשב לאומן מחונן בזכות הכישרון הנדיר לנגן כל שיר או יצירה קלאסית אחרי האזנה אחת בלבד. בימים אלה הוא מתכונן למופע חדש שיעלה בקרוב בתל אביב ומקווה שבשנת הלימודים שבפתח יזמינו אותו חבריו לכיתה למסיבות ולימי הולדת.
"המוזיקה מחברת בין אנשים ודרכה אני מנסה להתחבר יותר לעולם", הוא אומר.
"דחפנו אותו הכי רחוק"
איתי אובחן עם אוטיזם בתפקוד נמוך כשהיה בן שנה ועשרה חודשים. כתינוק הוא לא הצליח לתקשר עם בני המשפחה ורק כשהיה בן ארבע אמר את המילה הראשונה.
איתי בנישו
(צילום: פרטי)
"זה היה מתסכל כי לא יכולנו להבין אותו ולדעת מה הוא רוצה", מספרת אמו אידית. אחרי האבחון היא התפטרה מהעבודה ובמשך כארבע שנים התרוצצה בין מטפלים והתעדכנה בטיפולים הכי חדישים כדי לעזור לו להביע את עצמו בצורה הטובה ביותר.
"לקחתי אותו לריפוי בעיסוק, לקלינאי תקשורת, לרכיבה טיפולית על סוסים להידרותרפיה ומה לא", היא מספרת. "לא ויתרתי כי האמנתי שביום מן הימים הוא ישחק וילמד כמו ילד רגיל. אני וחיים בעלי דחפנו אותו הכי רחוק כי האמנו ביכולות שלו".
האמונה התגלתה כמשתלמת ואיתי הצליח לעשות את הבלתי ייאמן. היום הוא מוגדר כאוטיסט בתפקוד גבוה, לומד בכיתה רגילה ומתכונן לבגרות בחמש יחידות במוזיקה. הוא מנגן בתזמורת "אקדמא", לומד נהיגה ורוצה לשרת בצבא כמו כל הצעירים בני גילו. "השינוי התחיל כשאיתי היה בן עשר", נזכרת אידית. "מאז הוא הדביק את הפער מבחינה שפתית ולימודית בגדול".
בדרך נולדו לבני הזוג שני ילדים נוספים עם ליקויים בריאותיים. "קיבלנו הרבה מתנות", אומרת אידית בחיוך. "איתמר הוא לקוי ראיה וסובל מעיוורון בעין אחת ואליה מוגדר כמולטי אלרגי ברמה מסכנת חיים. הסיפור של איתי לימד אותי לראות את הקושי כמתנה. אחרי האבחון שלו הרגשנו כאילו השמיים נפלו, אבל תמיד הסתכלנו על האור בקצה המנהרה".
לפני כארבע שנים, כשאיתי למד בכיתת תקשורת בבית הספר נוף ים, הוא גילה שיש לו כישרון נדיר. זה קרה בשיעורי המוזיקה שכל כך אהב. "הייתי משתתף כל הזמן בשיעור", מספר איתי. "המורה הייתה עושה לנו חידון של יצירות. היא הייתה מנגנת יצירה או שיר ואני ישר הייתי מזהה. זה עשה לי חשק לנגן וביקשתי מאמא שלי שתקנה לי פסנתר".
נותן לאצבעות ללכת במקומו
מאז שהפסנתר נכנס לראשונה לחדרו חייו השתנו. "הייתי מסתגר בחדר שעות עם הפסנתר ולומד לנגן בעצמי עם קצת עזרה מהאינטרנט", מספר איתי. "הפסנתר הוא החבר הכי טוב שלי כי אין לי חברים. אם אני לא מנגן אני קורא ספרים ומשחק בטלפון ובמחשב כדי להעביר את הזמן".
את הרגע שבו ניגן לראשונה עם הגב לפסנתר הוא זוכר היטב: "ניגנתי רגיל ופתאום אמרתי שאנסה משהו מיוחד. ניסיתי לנגן עם הגב לפסנתר והצלחתי. המשפחה שלי הייתה מאוד מופתעת, הם לא הבינו איך אני עושה את זה. הם היו מאוד גאים בי".
בהמשך הוא למד גם לנגן על שני פסנתרים במקביל וכשעיניו מכוסות. בנוסף הוא מנגן על תופים, דרבוקה, קסילופון ומפוחית, אותה הוא משלב תוך כדי הנגינה בפסנתר. הוא יכול לנגן הכל - יצירות קלאסיות, בלדות רוק, מוזיקת פופ או מוזיקת נשמה. הוא רק צריך להקשיב פעם אחת לשיר או ליצירה והאצבעות שלו כבר מתחילות לנקוש, להחליק ולרקוד על הקלידים.
הנגינה הווירטואוזית של איתי עברה מפה לאוזן והוא מוזמן להופיע באירועים ובכנסים בכל רחבי הארץ, ביניהם הפריימריז בליכוד וערב שירי לוחמים, שם ניגן לצידו של דני רובס. באוקטובר האחרון הוא העלה מופע יחיד במתנ"ס דיונה בשם "כולם מיוחדים ועכשיו תורי" במסגרת פסטיבל "לב ישראלי" שהיה סולד אאוט. כעת מתכונן איתי למופע חדש שיעלה ב-16 ביולי בתיאטרון "תמונע" בתל אביב.
אתה מתרגש לקראת המופע?
"מתרגש מאוד כי זה מופע עם משמעות גדולה שמשלב אוטיסטים ונותן להם את המקום בכדי להתבטא בצורה הכי טובה".
איזה יצירות אתה מתכנן לבצע שם?
"אני אנגן שירים ישראלים, מוזיקת רוק ושירים בלועזית".
מה הסגנון המוזיקלי האהוב עליך?
"אני הכי מתחבר למוזיקה קלאסית".
"אני רוצה שתהיה לי יותר חברה"
כשהוא על הפסנתר מצליח איתי לכבוש לבבות ולהדהים את הצופים והמאזינים. אך בבוקר, כשהוא מגיע לבית הספר, הוא מרגיש בודד ומנוכר.
"הילדים חושבים כנראה שאוטיזם זה מחלה מדבקת", הוא אומר. "אבל אני מסביר להם שזה רק קושי בתקשורת. יש לי קצת קשיים בהבנת קודים חברתיים וביכולת ליצור קשר אבל לאט לאט אני מתחיל להבין את העולם והסביבה. אוטיסטים אמנם מחפשים שקט ומעדיפים את הלבד שלהם, אבל אני מחפש את מי שידבר איתי ויפתח איתי שיחה. אני רוצה שתהיה לי יותר חברה".
למרות שאנחנו חיים בעידן של הכלה וקבלת האחר, התלמידים בכיתה עדיין לא מזמינים אותו לימי הולדת או לאירועים חברתיים כמו מדורת ל"ג בעומר.
"היו תקופות שהתלמידים בבית הספר היו צוחקים עליו", מספרת אידית. "היו ילדים שקיבלו את זה שיש לו אוטיזם אבל בחרו לא להתקרב יותר מדי, ולעומת זאת היו כאלה שדיברו אליו לא יפה. זה נשמע הזוי כי במערכת החינוך משקיעים מאמצים כדי להעביר מסרים של קבלת השונה. בפועל, כשזה מגיע לתקשורת הבינאישית של ילד מול ילד, לא מרגישים את השינוי".
קראו גם:
בעבר היא הייתה הופכת לאמא לביאה ונלחמת כדי שלאיתי יהיו חברים. לאחרונה היא לקחה כמה צעדים אחורה. "היה לי קשה עם זה, הייתי בוכה בלילות ומתעצבנת", היא אומרת. "אבל עם הזמן למדתי שאי אפשר להכריח ילד להיות חבר של ילד אחר. הבנתי שאם החיבור עם איתי לא בא בטבעיות זה לא יבוא בכלל. אבל כן, עדיין עצוב לי מאוד שביום העצמאות או בפורים הוא לא יוצא עם חברים".
איתי עדיין אופטימי ומאמין שבאמצעות המוזיקה הוא יצליח להתחבר טוב יותר אל העולם. הוא שואב הרבה כוחות ואמונה מהקהל שמגיע להופעות שלו ומרעיף עליו חום ואהבה.
לדברי אידית הוא מהווה מקור השראה לבני נוער על הרצף האוטיסטי והוריהם. "כשהם רואים את איתי הם מבינים שיש תקווה וסיכוי להצליח בחיים למרות המגבלה", היא אומרת.
איתי מקשיב לה מהצד ומדמיין עולם טוב יותר. "החלום שלי להיות פסנתרן מצליח ולהופיע עם אומנים גדולים על במות גדולות, אבל יותר חשוב לי שנהיה ערבים זה לזה, שיהיה שלום ושנתאחד כולנו", הוא אומר.
