אליסיו נחמד, בן ה-31, חוקר לביולוגיה מולקולרית אשר הוביל קבוצת חוקרים במהלך לימודי הדוקטורנט שלו, למחקר בו פותחה הצעה לטיפול למחלת האיידס. המחקר מציע פיתוח לטיפול ייחודי וחדשני במסגרתו ניתן יהיה לקבל חיסון בזריקה חד פעמית שעשוי להפריש נוגדנים לHIV.
אליסיו ומשפחתו עלו לרעננה בשנת 2004 ומאז גדל והתחנך כבן העיר. משפחתו תרמו רבות לעיר ובין היתר הקימו את מועדון רוטרי החדש – פנינת רעננה, בו הוא ואביו חברים.
עקב כך, המחקר של אליסיו ושותפיו שהתפרסם ברחבי העולם, הגיע גם לשורותיו של מגזין רוטרי העולמי וזיכה את אליסיו בכבוד להופיע בכתבה מפורטת על אודותיו ועל המחקר.
במחקר החדש, בהובלתם של עדי ברזל ותלמיד המחקר אלסיו נחמד מאוניברסיטת תל אביב, בשיתוף חוקרים ממכון דותן של אוניברסיטת תל אביב ובית החולים איכילוב, מנסה לתקוף את הבעיה מזווית אחרת. במקום להניח למערכת החיסון ללמוד את הנגיף בכוחות עצמה בתהליך סיזיפי וארוך, ניסו החוקרים לערוך, בתוך הגוף, את החומר הגנטי של התאים מייצרי הנוגדנים במערכת החיסון, שנקראים תאי B, וכך ללמד אותם ישירות איך לייצר את הנוגדנים הנדירים הללו.
המחקר נערך על עכברים, שחוסנו באמצעות חלבון נגיפי כדי לדמות מצב שבו הם נדבקו בנגיף. לאחר מכן הדביקו אותם בנגיפים מהונדסים גנטית ממשפחת AAV, שאינה גורמת למחלה, במטרה לערוך באמצעותם את החומר הגנטי של התאים מייצרי הנוגדנים. לבסוף, חיסנו את העכברים עוד כמה פעמים, כדי להפעיל את התאים המהונדסים, ולדמות חשיפה חוזרת של מערכת החיסון לנגיף HIV, כפי שקורה אצל נשאי HIV.
על מנת לראות שהתהליך עובד, היו החוקרים צריכים להראות שהוא אכן מביא ליצירת נוגדנים פעילים, שהידע הוטמע בתגובה החיסונית ובזיכרון החיסוני, וכמובן שהוא בטוח לשימוש. לשם כך הם התמקדו בכמה מדדים. ראשית הם בדקו שההדבקה בנגיף המהונדס אכן מובילה לייצור הנוגדנים הרצויים ושהנוגדנים מסוגלים לנטרל את הנגיף בתנאי מעבדה. לאחר מכן הם הראו שהתאים נדדו לאזורים שבהם הם מתבגרים בטחול, כמו בתגובה חיסונית רגילה, ובהמשך הפכו לתאים מפרישי נוגדנים. דבר כזה מעיד שמערכת החיסון מניחה שהם נחשפו למחולל המחלה האמיתי והחלו לייצר נוגדנים מתאימים.
קראו גם >>>>
כמו בכל טיפול שמשתמש בהנדסה גנטית, קיים החשש שהוא יעשה שינויים גם בתאים אחרים, שיכניס אותם במקום שגוי ב-DNA או שיחולו טעויות בתהליך שיגרמו למוטציות לא רצויות ולסיבוכים. כדי לצמצם את הסיכון, וגם מאילוצים טכניים, הוחלט לפצל את מנגנון העריכה לשניים ולהדביק את העכברים בשני נגיפים מהונדסים, כך שרק תא שהודבק בשניהם יחד יוכל לעבור עריכה גנטית. הדרישה הזאת צמצמה מאוד את כמות התאים המהונדסים בגוף העכברים. כאמצעי בטיחות נוסף החדירו לגֵן קוד שמאפשר את ייצור הנוגדן רק בתאים המיועדים לכך, כך שגם אם תא אחר הודבק בכל זאת בשני הנגיפים, הוא לא אמור להשתנות בעקבות זה.
בסופו של דבר רק מעט מאוד תאי דם לבנים עברו את ההתאמות הדרושות והחלו לייצר נוגדנים בפועל. אבל כאן נכנסה לפעולה מערכת החיסון עצמה. גם בתגובה חיסונית רגילה כלפי גורם זר הפולש לגוף, קורה לא פעם שרק תאים בודדים מזהים את הפולש ומופעלים, אבל אז הם מתרבים ויוצרים צבא של תאי דם לבנים שיודעים לפעול נגדו. כך קרה גם בניסוי על העכברים. התאים המהונדסים שנחשפו לחלבון הנגיפי התרבו וייצרו נוגדנים כצפוי.
