"לאורך כל שנותיי בבית הספר קיבלתי מכות מהילדים, זו הייתה השגרה, אבל כשהחרימו אותי, הלבד פשוט שבר אותי. בדידות תהומית שאין לה סוף, הקטע הזה ש'עם הילד הזה לא מדברים יותר', יכול להרוס חיים של בן אדם. איך יצאתי מזה? יש לי עדיין שאריות משם, זה ברור, אבל אני מניח שדרך ההומור והסרט שהוצאתי יש אפשרות שאני אחלים".
רם מורי, (26) תושב כפר סבא וסטודנט לקולנוע בבית ברל, עבר חרם כשהיה בכיתה ז'. שנים אחר כך הוא יצר קומדיה אוטוביוגרפית (ראו מסגרת) המשוחקת על ידי ילדי תיאטרון.
הזיכרון מתעתע
ילדותו של מורי לא הייתה סוגה בשושנים, בלשון המעטה, דבריו הכנים היוצאים מן הלב המתארים את חוויותיו עוד מהיותו בגיל 4, מתובלים בהרבה היסוסים. קשה לו להיזכר, "הטראומות כבדות מדי", הוא יצטדק כשינסה להסביר מדוע דווקא בתיאוריו על השנים הללו המשפטים לא זורמים. אך מורי היה נחוש לומר אותם, לספר על הילד הקטן והמפוחד, שכבר בגן הילדים עבר טלטלה".
מה קרה שם?
"הזכרון די מתעתע בנו, בטח בשנים המוקדמות. למעשה הרבה ממה שאני אומר כאן אלו יהיו הבזקים של זכרונות שנחרתו בי מ-13 השנים הראשונות של חיי, לא באמת חייתי עד אז. ההבזק שאותו אני זוכר מהגן היה שהסתובבתי ערום בגן, והילדים התחילו לצחוק. זוהי תופעה ידועה ומוכרת בגילאים 3-4, אז הגננת תפסה אותי, טלטלה אותי חזק, הצמידה אותי לספה וקשרה אותי, ואמרה לי בערך כך: 'מה אם כל הילדים יסתובבו ערומים? אתה רוצה שכולם יהיו סוטים כמוך', משהו בסגנון הזה.
"התחלתי להיגעל מעצמי, הרגשתי שאני פגום, שככה זה אני, שנולדתי אחר, עם השנים וההתבגרות המינית, זה חלחל בי בעוצמה רבה יותר, לא הייתי מסוגל להסתכל על עצמי במראה".
ההורים לא הבחינו?
"ההורים שלי שהם באמת אוהבים אותי, לא הבחינו בזה. גם כל מה שעברתי אחר כך עבר להם מתחת לרדאר. בעבר הייתה לי בטן מאוד מלאה עליהם, היום אני מבין אותם, וקצת סולח. יש לי שתי אחיות גדולות, והן קצת אולי פחות רגישות ממני, אז הם גידלו אותי כמותן. אולי זה לא היה צריך להיות ככה. לא צריך עכשיו לפתוח כתב אישום נגד הוריי האהובים".
נותר בך משהו מההרגשה ההיא?
"היום אני די שלם עם עצמי. אבל עדיין לא הייתי עם בחורה או במערכת יחסים כלשהי, כנראה שזה קשור לשם".
כלום?
"כלום, אפילו לא סטוץ, זה לא מרגיש לי נכון סטוצים וכאלו, אני מניח שאני צריך לעבוד על עצמי עוד ואתחתן ויהיו לי עוד ילדים והכול יהיה הרבה יותר טוב. אני משוכנע שאני בדרך לשם".
"חטפתי מכות"
עם המטען הרגשי הלא פשוט שספג בגן נכנס מורי לבית הספר: "הייתי ילד הכאפות של הכיתה, זה היה ב'דיפולט' שלי. התרגלתי לזה די מהר. חיפשתי את הסיבה לכך, למה זה קרה. אז כמובן שגם ככה מי שלא אוהב את עצמו איך הוא יצפה שאחרים יאהבו אותו. בנוסף, ככל הנראה, העובדה שהייתי ילד מאוד חכם, אמא שלי מאוד השקיעה בי בחינוך, זה היה אצלה הערך העליון, כבר בגיל 4-5 הייתי יכול לקרוא עיתון ברהיטות, סוג של גאון כזה, שהשתמש במילים גבוהות, אולי זה גם גרם לתלמידים לראות בי סוג של מתנשא, למרות שזה בכלל לא היה בראש שלי.
"הייתי בורח למשחקי מחשב בבית. ברחתי לעולם דימיוני בעיקר ב'מורטל קומבאט' דימיינתי שאני גיבור שיכול בשנייה לשנות את המציאות".
ואז מגיע השיא, החרם.
"כן, בכיתה ז' זה הגיע לשיא של תהום וחושך".
מה קרה?
"אני דווקא זוכר את המקרה היטב. חלק מהתלמידים היו בכיתת המחשבים, והתחילו להסתכל פורנו, זה די קל למי שמבין במחשבים להיכנס לאתרים הללו, אני ראיתי אותם והתרחקתי, הגיעה ילדה אחת מהכיתה, שהיא גם חברה שלהם, ושאלה אותי מה הם עושים שם ומה זה כל הצחקוקים, אמרתי לה לתומי באמת שהם רואים פורנו וצחקתי. היא הלכה למורה וסיפרה לה, נהיה בלגן גדול.
"אחר כך בא ילד אחד בעט בי ונתן לי כאפה בראש וצעק הוא המלשין. ומאז התחיל חרם ושתיקה ופשוט מחיקה שלי בבית הספר, אפילו אלו שקצת דיברו איתי כבר לא הסיטו מבט. חודש וחצי שלמים הייתי בחרם".
במה זה התבטא?
"מה שקרה בבית הספר נמחק לי באותם ימים, מה שלא נמחק זה דווקא כשהייתי בבית, מסתגר, אז הייתי בהרגשה של בדידות איומה. אני אפילו לא זוכר איך הסתיים החרם, זה כנראה קרה בעקבות איזה תיווך או משהו, אני זוכר רק שלאט לאט חזרו לדבר איתי, אבל ההרגשה של החלל הכואב הזה, כאילו 40 אלף טון יושבים על הלב, נחרתה בי".
"מצאתי עוגן"
קשה לדעת האם החרם, או יותר נכון תוצאותיו הקשות, הוא מה שהוביל את מורי בסופו של דבר להתחיל להחלץ מהבור העמוק: "בערך באותה תקופה המצב הרגשי שלי התחיל להשפיע על הלימודים, ובזה אמא שלי הבחינה. אמא שלי היא מאמינה בכל מיני דברים רוחניים, אז היא התחילה בסוג של טיפולים מהסוג הזה. בהתחלה זה הומיאופת, שבכלל לא הקשבתי לו. ואחר כך היא החליטה להביא לי 'הילרית' הביתה, שכמעט גרמה לי לאבד את עצמי לדעת".
איך יצאת מזה?
"בנס ובאדם מדהים שהפך להיות מנטור שלי. אמא שלי שלחה אותי לאדם שיעזור לי בלימודי המחשב, מתכנת. הוא התחיל להבין שמשהו איתי לא בסדר. לאט לאט הוא פירק את כל המוקשים, ראיתי בו עוגן, גם היה לו בבית המשפחה שלו פסנתר והתחלתי ללמוד לנגן, התוודעתי לעולם המוזיקה, וזה די החזיר אותי למציאות. לאט לאט הכרתי את מורי האמיתי, בתיכון המצב התחיל להשתפר פלאות, הייתי די חברותי עם הומור מפותח, נהיה לי כיף, נולדתי מחדש".
את שירותו הצבאי עבר מורי בהצלחה מרובה במסגרת שירות בדובר צה"ל "תימני ועוד בדובר צה"ל, אלו היו השנים המאושרות בחי".
קראו גם >>>>
עקב הצלחתו בשירות הוא התבקש לחתום קבע ביחידה מיוחדת במודיעין. כשהשתחרר החליט ללמוד קולנוע במכללת בית ברל, עובד בשתי עבודות, הראשונה כיו"ר אגודת הסטודנטים במכללה והשניה כמאבטח במתקן בטחון סודי וכיום, בשנה השלישית ללימודים, עם הוצאת הסרט הקצר שמתאר את חייו, הוא נמצא במקום אחר לגמרי: "אני עדיין נמצא בסוג של השלמת כל הפאזלים שהרכיבו את שנות חיי, מנסה לסדר אותם בסדר הנכון, אבל ממקום הרבה יותר שלם. אני מאמין שדווקא היכולת לצחוק על עצמנו, ובעיקר על מה שנראה לנו כמו צרות היא מרכיב בלתי נפרד מתהליך הריפוי".
"גדול יותר": סרט התבגרות
סרטו של רם מורי "גדול יותר" מתאר את אחת התקופות הקשות בחייו. מדובר בסרט התבגרות קצר, קומדיה, שאמנם משחק על קו התפר בין דמיון ומציאות, אך כל האירועים בו קרו באמת. הסרט צולם, אך ישנה עוד דרך ארוכה כדי להוציא אותו לאור העולם.
"הסרט היה יקר מאוד להפקה בעבורי. בערך 21,000 שקל שלא באמת היו לי הושקעו בו. יש המון תחנות שסרט צריך לעבור לאחר שלבי הצילום והעריכה כדי לצאת לאור העולם - צבע, סאונד, פסקול, אפקטים מיוחדים וכו'" הוא אומר. "כל תחנה כזו היא הוצאה בלתי-מבוטלת. לכן פתחתי בקמפיין מימון המונים באתר "גיב בק" - לחצו כאן. בו אני פונה לאנשים שאם משהו בסיפור שלי נגע ללבם, יהיו שותפים ליצירה: "עזרו לי לעשות קצת טוב בעולם עם הסרט שלי", אמר, "להעלות חיוך או שניים, ועל הדרך אולי לשאול כמה שאלות על החיים.יש לי חלום להזמין את עמית זאגא (תום), שיר קלס (תמיר), בת-אל כהן (ספיר) ודניאל לנדוור (רועי הגדול) להקרנה של הסרט הראשון שלהם, לשבת ולצפות בו יחד איתם ואיתכם".
