"קלות הדעת של הפסיכופטים האלה פשוט מפחידה. הבעיה היא שלא ניתן לזהות אותם, הם שחקנים טובים, אבל למעשה הם מפלצות אדם מסוכנות. נרקיסיסטים שחושבים רק על עצמם". כך, בעקבות רצח דיאנה רז בידי בעלה, כתבה השבוע ליאת אנשל שמונה וחצי שנים לאחר שבן זוגה דקר אותה לעיני בנם 18 פעמים ואף דרס אותה במכוניתו. בעוד ארבעה חודשים הוא עומד להשתחרר מהכלא, הצלקות בגופה ובנפשה עדיין לא נרפאו והיא כבר חוששת שהוא ינסה להשלים את המלאכה. "בכל פעם שאני שומעת על עוד רצח או ניסיון לרצח – המקרה שלי עולה וצף".
קראו גם >>>
רצון לשליטה
היא בת 46, בת למייסדי כפר שמריהו, בוגרת אורט הרצליה וסמינר לוינסקי, בעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ותעודת הוראה במדעים. מזה 21 שנה היא עובדת כמזכירה בעיריית הרצליה.
את בן זוגה, מהנדס גרוש, הכירה בגיל 31 באמצעות אתר היכרויות. "הוא היה הבחור הרציני הראשון שלי", היא מספרת, "התחברנו מהר, עברתי לגור איתו בכפר סבא, בבית שהיה שייך להוריו. היה דיבור על נישואין, הוא אפילו קנה לי טבעת, ופתאום הוא חזר בו. בהתחלה נפגעתי וכעסתי, אבל אהבתי אותו והעדפתי להישאר איתו. כשרציתי לדעת לאן היחסים שלנו מובילים דיברנו על ילד משותף".
במרץ 2009 היא הרתה ובנם נולד בנובמבר. אחרי הלידה הכול השתנה. החלו חיכוכים סביב גידול התינוק – למשל מה להאכיל אותו, איך להלביש אותו והאם להצמיד חיתול לעגלה כדי להגן עליו מקרינת השמש. "אמא שלי העירה לי שמשהו לא הגיוני באובססיה שלו וברצון לשליטה", היא אומרת.
במלאת לילד שנה הוזמנו שתי המשפחות לחגוג לו יום הולדת. "הלבשתי אותו במכנסיים ארוכים, בן זוגי התעקש על מכנסיים קצרים – ואז הודיע לכולם על ביטול יום ההולדת. היה לי כל כך רע וחודשיים לאחר מכן החלטתי לעזוב את הבית". היא חזרה לבית הוריה בכפר שמריהו יחד עם התינוק. באחד הימים נסעה לכפר סבא כדי לקחת כמה חפצים ובגדים, ומצאה שכל המנעולים בבית הוחלפו.
הם החלו בהליכים משפטיים לקביעת הסדרי ראייה ובמקביל היא ניסתה להשיג שלום בית, אך לשווא. "באנו לבית הוריו והוא בכלל לא הגיע למפגש". צו זמני להסדרי ראייה קבע שהאב יוכל לראות את בנו פעמיים בשבוע. הוריו סירבו שאביא את הילד לביתם ולכן הייתי מעבירה אותו לאביו במקום ניטראלי – בגן שעשועים או בקניון.
18 דקירות
ב-27 ביוני 2012, הילד כבר בן שנתיים ושמונה חודשים, הגיע לבית הוריו של האב מכתב מעורכי הדין של ליאת ובו נוסח התביעה לדמי מזונות. באותו יום בארבע אחר הצהריים הוא אמור היה לקבל את הילד. "נפגשנו בחניון השופרסל באזור התעשייה של רעננה", מספרת ליאת, "בשמונה בערב הוא החזיר אותו לנקודת המפגש. בדרך כלל הוא היה מכניס את הילד למכונית שלי ומושיב אותו על כיסא הבטיחות. הפעם זה לא קרה. הוא התמהמה והילד המשיך לשבת במכוניתו, משחק בלגו. ניגשתי למכונית, הוצאתי את הילד ונשאתי אותו על ידיי כשראשו מופנה לאחור, לכיוון אביו. ואז זה קרה. פתאום חשתי כאבי תופת בזרוע שמאל. הוא דקר אותי שלוש פעמים באחד משני סכיני הקומנדו שהצטייד בהם. הכנסתי את הילד למכוניתי, הושבתי אותו על כיסא הבטיחות מבלי לקשור אותו והתיישבתי על מפתן הדלת כשרגליי על הכביש. הוא התנפל עליי שוב, חבט באגרופו בארובת העין, חשתי חצי מעולפת, והוא באמוק מטורף המשיך לדקור אותי ללא הפסקה עוד 15 פעמים, באיברים שונים בגוף כולל ברגל ובמפשעה, תוך כדי שאני מנסה להיאבק בו. הוא דוקר ודוקר, אני צורחת מה אתה עושה והוא צועק 'כלבה'. הדם שלי ניתז על הבן שלי שהיה צמוד אליי, צרחתי והבן שלי צרח יחד איתי. בבדיקה מאוחרת נראו סימני דקירה גם בכיסא הבטיחות. הוא היה כנראה באטרף, לא שלט במעשיו, אך לשמחתי הוא לא פגע בילד.
"אחרי שהכה ודקר אותי הוא הוציא את הילד, דחף אותי לתוך המכונית וטרק עליי את הדלת. אולי חשב שאף אחד לא יראה אותי בתוך המכונית ואמות שם מאובדן דם. בכוחות עילאיים הצלחתי לפתוח את הדלת ולצאת מהמכונית. עשיתי כמה צעדים ונעמדתי במרכז מגרש החנייה, כשאני משתינה במכנסיים מעוצמת הטראומה. ואז הוא הגיח במכוניתו ודרס אותי. במצלמות האבטחה שבחניון ניתן לראות איך הוא פוגע בי. עפתי על מכסה המנוע של מכוניתו והושלכתי למרחק רב ממקום הפגיעה. הוא ברח מהמקום כשהילד בתוך המכונית, לא חגור".
אמא של ליאת שבאה איתה כדי לאסוף את הילד שהתה באותו זמן בתוך השופרסל. "היא שמעה את הצרחות, יצאה החוצה לחניון, ראתה אותי שרועה על הכביש וחשבה שהייתי מעורבת בתאונת דרכים. הצלחתי לספר לה מה קרה. איש מלבדה לא היה בחניון. היא רצה לרחוב הראשי ובעזרת עובר אורח הזעיקה את מד"א והמשטרה".
"אני מפחדת"
בזמן שאמבולנס פינה את ליאת לבית חולים ניידת משטרה החלה לנהל מרדף אחרי התוקף שנסע במהירות מטורפת, זגזג בין נתיבים וחצה רמזורים באדום. נהגים שהיו עדי ראייה למתרחש דיווחו למשטרה על כיוון הנסיעה של הרכב המשתולל. הוא הגיע לבית הוריו בכפר סבא, ושם נלכד על ידי המשטרה. הוא התקשר לאמו וביקש ממנה לבוא ולקחת את הילד, שהקיא כל הדרך. עד שהיא הגיעה, נלקח הילד על ידי המשטרה שמסרה אותו לעובדת סוציאלית של העירייה. אחר כך הועבר לידי הוריה של ליאת.
התוקף נעצר עד תום ההליכים ולאחר כשנה נשפט ונגזרו עליו תשע שנות מאסר. אילו הורשע בניסיון לרצח היה נכלא ל-18 שנים, אך בהסכמה בין הפרקליטות לסנגורו הוא הואשם והורשע רק בחבלה בנסיבות מחמירות. "משום מה הילד שהוזכר בכתב האישום לא הוגדר נפגע עבירה למרות שהוא סיכן אותו. והיה עד ראייה לניסיון הרצח המזעזע שאני עברתי".
בחודש יוני הקרוב אמור התוקף להשתחרר מהכלא. בכל תקופת מאסרו הוא לא יצא לחופשות (בשל חשש למסוכנות) ולא היה זכאי לניכוי שליש. במהלך שמונה וחצי השנים שחלפו לא היה לו כל קשר עם בנו, וגם הוריו לא ראו את נכדם. ועם זאת, בעת שריצה את מאסרו, לא נשללו ממנו הזכויות להיות מעורב בגידולו ובחינוכו של הילד, הוא היה זכאי לקבל דיווחים מבית הספר על מצבו, וליאת מחויבת לקבל את אישורו לכל החלטה הורית. לפני כשנה וחצי ניסו הוריו להוציא את הילד מחסותה בטענה שהוא קטין נזקק. "זה לא הגיוני שאחרי הגיהינום שעברנו, אחרי שנים בהן הוא לא שותף לגידול הילד ולא שילם מזונות, הוא עדיין מקבל עדכונים על כל מה שקורה עם הילד, זה לא הגיוני שאחרי כל מה שהוא עשה אני צריכה לקבל ממנו אישורים. איפה שמים את הגבול?", היא זועקת.
בימים אלה היא עדיין מתמודדת עם ההליכים המשפטיים - הסדרי ראייה וגם תביעה נזיקית שהגישה נגדו. "הסיפור לא נגמר. זה ממש לא אנושי. מאז המקרה אני לא מקבלת מזונות וחיה ממשכורתי הצנועה".
לאחר שהתוקף ישתחרר מכלאו הוא לא יהיה צמוד לאזיק אלקטרוני. "אני לגמרי מיואשת ומפוחדת. אצטרך להוציא נגדו צו הרחקה זמני ואדרש לחדש אותו שוב ושוב. מי יערוב לי שהוא לא יפר את הצו ויפגע בי שוב?"
כבר לא חזקה
השבוע התבקשה ליאת אנשל להשתתף בצעדת המחאה מרמת השרון להרצליה ואף לנאום בפני המפגינים. "לא רציתי. אני לא כל כך חזקה. נגמרו לי הכוחות הנפשיים. מעולם לא דיברתי בפני קהל ורק שש שנים לאחר המקרה הסכמתי להתראיין בפעם הראשונה. בהתחלה התביישתי, הסתרתי את מה שקרה לי. קודם הייתי צריכה להשתקם. לעומת זאת, בפייסבוק אני מרבה להגיב. כמו אחרי המקרה של שירה איסקוב, שיש לו קווי דמיון למקרה שלי. כיום, בכל הזדמנות שתינתן לי אמשיך ואספר את הסיפור שלי".
אחרי כל כך הרבה שנים מאז המקרה, את עדיין ללא בן זוג. איבדת אמון בגברים?
"לא, לא איבדתי אמון. זה צריך להיות מישהו מיוחד שיבין לליבי ואת מה שעברתי".
