פסק דין תקדימי: תושב כפר סבא, יליד 1950, התגייס ב-1968 ושירת בשריון במהלך מלחמת ההתשה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חבר ליחידתו ולקח חלק בקרבות קשים בחזית הדרומית. ביום העשירי למלחמה נפגע בראשו, קיבל טיפול רפואי ופונה לבית החולים קפלן – ומאז לא שב ללחימה.
לדבריו, מיד לאחר שהחלים, שב ללימודיו בטכניון, אך כבר ב-1974 חווה התקף פאניקה קשה מתוך שינה, פונה לבית החולים על ידי אשתו, ושם נקבע שהוא סובל מהתקף חרדה, והוא טופל תרופתית בהתאם.
לאורך השנים חזרו התקפי הפאניקה והחרדה הקשים. בשל הסטיגמה השלילית מהם סובלים נפגעי נפש, סירב המערער להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, ונטל בסתר, לאורך שנים ארוכות, טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים יקרים, אותם מימן מכיסו, וזאת במטרה להסתירם ממערכת הבריאות ומסביבתו הקרובה.
לאורך השנים איש ממטפליו לא קישר בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו הצבאי, בין השאר משום שמעולם לא דיבר על שירות זה כחוויה טראומטית. כל הקורות אותו במלחמת יום הכיפורים נמחקו מזיכרונו, ועל כן לא היו לו זיכרונות לשתף.
לדברי עו"ד אלמגור, בעשורים הראשונים שבהם טופל המערער, עדיין לא התבססה ההכרה בתופעת הפוסט-טראומה בפרקטיקה הרפואית. רק בשנות ה-80 הפכה תופעה זו למוכרת בפסיכיאטריה העולמית, והרופאים בישראל החלו להתייחס אליה בהרחבה רק במהלך שנות ה-90. על כן, איש ממטפליו של המערער לא קישר בין החרדות המלוות אותו למלחמה שבה נטל חלק.
המערער מתאר את התהליך שבו הבין לבסוף כי הוא לוקה בתגובת קרב: "התחילו לי מחשבות שיש קשר בין המלחמה ומה שעבר עלי כל השנים... לא היה לי כסף לטפל בזה... הלכתי אני לא זוכר באיזו שנה לפרופסור קנובלר, בלי כסף, חבר רופא הפנה אותי אליו... והוא (פרופ' קנובלר) אמר לי 'יש לך פוסט טראומה חמודי, אבל להילחם נגד משרד הביטחון צריך הרבה כוחות נפש וגם כיס עמוק מאוד'".
בעקבות השיחה עם פרופ' קנובלר, החל המערער לראשונה לשוחח עם חבריו ליחידה, לחקור את שאירע במלחמה ולנסות למצוא סימנים או עדויות שיחברו בין מצוקתו לבין האירועים בשדה הקרב, שאותם, כאמור, אינו זוכר עד היום.
המערער נשאל ע"י חבר בהרכב השופטים האם כשאמר לו הפסיכיאטר שכפי הנראה יש לו פוסט-טראומה, זה הציף אצלו משהו?
תשובתו: "זה עשה לי הרבה. התחלתי לקרוא ספרים של החטיבה, יצאו הרבה ספרים על החטיבה שלי. התחלתי לקרוא ולחקור, ניסיתי להיזכר ואני לא זוכר... ודיברתי עם חברים, דיברתי עם חבר טוב שלי שהיה בשבי, ניסיתי לבדוק ונפגשתי עם מפקד המחלקה וניסיתי לבדוק מה היה שם, אז הוא אמר לי 'היה נורא, אני לא זוכר'."
קראו גם:
בערעור פורטו עלויות הטיפול הגבוהות, אותן נאלץ המערער לשלם מכיסו לאורך השנים. הוא העיד שהיה טרוד ולחוץ כל העת מהתקפי הפניקה התכופים שניתכו עליו חדשות לבקרים. -
בשנת 2,000, לאחר שהסתבך בחובות, נסע בגפו לארה"ב ושהה שם 9 שנים, שבסופן הסתבך בחובות נוספים, ושב לארץ כלעומת שבא.
רק לאחר שהבין את משמעויות הפוסט טראומה, ולאחר שחקר לעומק את קורות יחידתו במלחמה – הבין המערער כי למרות הקשיים הצפויים, עליו להגיש תביעה להכרה בנכותו לקצין התגמולים במשרד הביטחון. בקשתו התקבלה, והוא הוכר כנכה בגין PTSD. נכותו הנפשית נקבעה על שיעור של 20%, שהקנתה לו גמלה חודשית נמוכה בת כמה אלפי שקלים.
המערער חש שהצדק נמנע ממנו, ובמצוקתו פנה לעורך הדין יואב אלמגור, אשר הגיש בשמו ערעור על החלטת קצין התגמולים, לבית משפט השלום בתל אביב יפו, המשמש כערכאת ערעורים על החלטות משרד הביטחון.
במרכז הערעור עמד סעיף 18 לחוק התגמולים לנכי מלחמות ישראל, המגדיר ממתי תוכר נכותו של תובע, וממתי יוגשו לו תגמולים.
השופטים מציינים בפסק דינם, כי על-פי סעיף 18(א) לחוק הנכים, הכלל הבסיסי הוא שתגמולים המגיעים לנכה ישולמו החל מיום שחרורו משירות צבאי – בתנאי שהגיש את התביעה בתוך שנה מיום שחרורו. אם התביעה מוגשת לאחר המועד הזה, התגמולים יחושבו רק החל מיום הגשת התביעה, אלא אם קבעה הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר.
עם זאת, בסעיף 18(ו) לחוק נקבע חריג לכלל האמור. כאשר נכה לא הגיש תביעה במועד בשל מחלת נפש או ליקוי שכלי, והגיש אותה רק לאחר שמונה לו אפוטרופוס – ניתן לשלם את התגמולים רטרואקטיבית מיום שחרורו, בתנאי שהאפוטרופוס הגיש את התביעה בתוך שנה מיום מינויו.
ועל כך ממשיכים השופטים ומבהירים שבתמצית לעניין פרשנות סעיף 18(ו) נקבע בהלכה כי המבחן הנכון לעניין זה הוא מבחן המסוגלות ולא מבחן של מודעות. כלומר, יש לבחון האם הנכה יכול היה לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי.
לערעור צורפה חוות דעת של הרופא המטפל, אשר טיפל במערער לאורך השנים. בחוות דעתו ציין הרופא המטפל כי במסגרת מצבים קיצוניים וטראומטיים נוטה האדם להיכנס למצב של נתק רגשי [דיסוציאציה], שבמקרים רבים מוביל לחוסר זיכרון מוחלט של המאורעות הקשים.
לדברי הרופא המטפל, המערער השתתף כמילואימניק צעיר בן 23 בקרבות קשים, בהם נפלו רבים מחבריו. הוא לא זכר ואינו זוכר את מרבית האירועים אשר חווה במלחמה, אולם מיד אחר שובו מהמלחמה הופיעו סימפטומים שונים, המצביעים כמכלול על קיומה של תגובת קרב (הפרעות הירדמות בשינה, הפרעות זיכרון בכל הקשור לחוויות המלחמה, הימנעות ממקומות, מסרטים ומסיפורים שעלולים להזכיר את המלחמה; עיסוק כפייתי בזיכרונות מהמלחמה, בעיקר שמות חבריו מגדודו אשר ניספו).
הסימפטום הבולט והעיקרי מכולם היו "התקפי חרדה" או פאניקה, מהם סובל המערער מאז הימים שלאחר המלחמה ועד היום.
לדעת הרופא המטפל, המערער לא אובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומתית: "הסיבה לכך נעוצה לדעתי בכך שאת רוב זמנו במלחמה הוא בילה במצב של דיסוציאציה (נתק) רגשית חלקית עד מלאה. העובדה שלא זכר את ימי המלחמה כאילו נמחקו מזיכרונו, למעט שברי תמונות ותחושה, מעידה כי זה היה מצבו. הוא אפילו לא זכר את אותם מראות זוועה אשר אשתו דיווחה כי סיפר לה מיד לאחר המלחמה".
ממשיך וקובע הרופא המטפל: נתק רגשי בזמן אירועי טראומה ומיד אחריהם הוא מצב נפוץ באירועים מלחמתיים ובהם גם במצבי טראומה אחרים (למשל תאונות דרכים, תקיפה מינית).
לדברי הרופא המטפל, הוא וכל אותם מומחים בפסיכיאטריה ופסיכולוגיה שטיפלו במערער במשך עשרות שנים לא שייכו את התופעות מהן סבל להשפעת המלחמה – גם משום שבשנים שבהן טיפלו בו, לא הייתה הפוסט-טראומה מאובחנת קלינית בישראל. יתרה מכך, המערער עצמו, כשסבל מחרדות ואובחן ככזה, לא שייך את הלקות הזו לשירותו במלחמה, פשוט משום שלקה בדיסוציאציה – נתק רגשי – אשר הביאה אותו לא לזכור את שעבר במלחמה.
המומחה הרפואי מטעם משרד הביטחון טען, לעומת זאת, שכלל אין בסיס להחיל במקרה זה את החריג בסעיף 18(ו) לחוק התגמולים. לשיטתו, מדובר באדם מתפקד לחלוטין, שבנה קריירה ויצא לחו"ל, ומעולם לא איבד את שיקול דעתו או את אחריותו למעשיו.
מומחה משרד הביטחון הסכים עם דבריו של הרופא המטפל כי ייתכן והמערער סבל מתסמינים דיסוציאטיביים, ואף כי הפוסט-טראומה הוכרה לראשונה בשנות ה־80 וה־90, ולא הייתה מודעות לאבחנה זו בבדיקות הפסיכיאטריות שנעשו למערער. חרף כך, לא חזר בו מומחה משרד הביטחון מחוות דעתו.
בפסק דינם קבעו השופטים כי אי אפשר לצפות מאדם שאינו מודע לכך שנפגע נפשית, להגיש תביעה בזמן. לדבריהם, "המבחן הנכון לבחינת גדרו של החריג שנקבע בסעיף 18(ו') לחוק הנכים, הוא מבחן המסוגלות ולא מבחן של מודעות. כלומר, יש לבחון האם הנכה יכול היה לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי."
השופטים אימצו את חוות דעתו של הרופא המטפל וקבעו שהמערער אינו זוכר את מאורעות המלחמה שהוא עצמו חווה. היעדר הזיכרון מצביע על אי-יכולת של המערער לפנות בבקשה להכרה בו כנכה.
בפסק הדין שהתקבל, נקבע שבנסיבות הייחודיות של המקרה, אי-המודעות הפוסט-טראומטית של המערער אכן פגעה ביכולתו לתבוע את משרד הביטחון מיד לאחר שחרורו או במועד סביר לאחר מכן.
בית המשפט קבע לפיכך כי המערער זכאי להכרה רטרואקטיבית מ-1973 ועד למועד שבו הוכר בפועל.
השופטים ביקרו את עמדת משרד הביטחון, שלפיה רק אדם שאיבד כליל את כשירותו הנפשית יוכל לקבל זכויות למפרע, וציינו כי לעיתים עצם מהותה של פוסט-טראומה, ובעיקר ההתנתקות והפגיעה בזיכרון, מספיקים כדי להצדיק סיטואציה כזו.
לדברי עו"ד יואב אלמגור, מדובר בפסק דין תקדימי, אשר פותח את הדלת בפני חיילים לא מעטים שלקו בפוסט-טראומה, מבלי שהייתה להם כל דרך, לאורך שנים, לדעת על קיומה או על הזכויות המגיעות להם. השופטים קבעו כי משרד הביטחון ישלם למערער תגמולים מלאים החל משנת 1973 ועד היום, וכן ימשיך בהעברת התגמולים החודשיים בגין נכותו.
